תיארוך המאורעות המתוארים ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' לשנות השישים של המאה השנייה לפסה"נ

ההיסטוריה בבית שני בין עדת קומראן לפרושים-חז"ל

תוכן עניינים (טרם פעיל בלחיצה לקפיצה במאמר זה שבאתר):

תוכן

א.        מבוא - הקדמה:. 1

ב.        רקע והחטאים – התייוונות:. 2

ג.         העונש – כיבוש וגזרות אנטיוכוס הרביעי:. 5

ד.        סימוכין מהמגילות לניצחון החלקי של המרד החשמונאי ויהודה המקבי כגיבור:. 6

ה.        הכוהנים המתייוונים ומותם:. 12

ו.         היווסדות עדת קומראן, הקרבה לרבים ולחסידים:. 15

ז.         הכתות שהתפצלו מעדת קומראן, והיחס לקבוצות נוספות מהתקופה:. 23

ח.        זיהוי כפיר החרון ומטיף הכזב:. 26

ט.        אובדן אפרים-דורשי החלקות תוך בדיקת היתכנות על הכתות השונות:. 29

י.         המשך מנהיגי בית חשמונאי עד לסגירת מעגל שנות הגאולה ואחרית הימים:. 30

יא.       סיכום:. 37

יב.       קיצורים ביבליוגרפיים:. 38

א.    מבוא - הקדמה:

הכתבים שנמצאו במערות קומראן שבמדבר יהודה, תורמים להכרת הצדדים והמאורעות של התרבות היהודית באמצע תקופת הבית השני, מרחיבים ומעמיקים את הידע על המאבקים האידיאולוגיים, המתחים החברתיים והמחלוקות ההלכתיות בין הכתות ביהודה, מטרום ימי גזרות אנטיוכוס הרביעי ובהמשך מרד החשמונאים.

למרות שחלק נכבד מהמגילות הכיתתיות מיוחס (במפורש במגילה או כסברת המחקר) לסופר אחד עיקרי – מורה הצדק, המחקר מסכים על פי רוב על תיארוך המגילות לפי רמזים היסטוריים למסגרת זמן כללית שבין השנים 50-150 לפני הספירה[1]. אשר על כן, מתבקש הסבר לחוסר הרצף וטווח הזמנים שנפרס לכמאה שנה (תחילת המאורעות בפיצול הכיתות סביב שנות השישים למאה השנייה לפסה"נ, המשכם בימי יונתן בן מתתיהו הוופסי [המזוהה עם 'הכוהן הרשע'], הן בימי יונתן אלכסנדר ינאי [המזוהה עם 'כפיר החרון'], וכלה לאחר כיבוש פומפיוס)[2]. לא מצאתי חוקרים שעסקו בהסבר ובהצעות לפתרון קושי זה. קושי משני הוא ההתאמה החלקית בין התיארוך המקובל על המחקר לבין התיארוך הארכיאולוגי של היישוב בקומראן[3].

בתקופת העשור הנדונה בידינו מעט היסטוריוגרפיה, חלקה מספרי המקבים א'-ב' שמקובלים במחקר כאמינים, חלקה מיוספוס פלביוס שערך כ-250 שנה מאוחר יותר[4], וחלק מועט ממדרשי חז"ל.

המאורעות הנזכרים במגילות במאמר זה מוצגים לפי רצף כרונולוגי המוצע כאן. בתוך הפרקים, סודרו הציטוטים המתייחסים למאורעות לפי סדר זה: תנ"ך, ספרים חיצוניים וטרום כיתתיים, המגילות כיתתיות של מורה הצדק, וסוגרים מאוחרת לתקופה - מקבים, יוספוס וחז"ל.

לצורך הצעות תיארוך יחסית מדויק של המגילות הרלוונטיות בתקופה של אמצע-סוף בית שני שבהם אדון, חילקתי[5] את המגילות הכיתתיות (ובכלל זה את אלו המוגדרות טרום/סמי כיתתיות), לשלוש קבוצות שמובדלות בסוג המחבר, במהות וסגנון הכתיבה, וכמובן לתקופה שונה:

את הקבוצה הראשונה כיניתי 'המגילות הכיתתיות של ימי חורבן בית ראשון' כיוון שהיא מיוחסת לכותב (לרוב נביא תנ"כי) בגוף ראשון מתקופה זו[6], כמו אפוקריפון או פאסידו של נביא[7]. הקבוצה השנייה תוצג בעיקר לצורך הרקע לתקופה העיקרית שתדון במאמר זה ומכונת 'המגילות הכיתתיות של מורה הצדק', בה במובהק סגנון נבואי (כולל פרשנות לנבואות) המיושם או מזכיר קבוצות/כתות ודמויות אקטואליות. בפרק האחרון יורחב על הקבוצה השלישית המאוחרת בזמנה, ומאופיינת בסגנון שאינו נבואי, אלא בציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: 'ברכה לשלום יונתן המלך', שלומציון[8], הורקנוס[9], אמליוס[10], פוטליאיס[11]), ללא אזכור של הקבוצות/כתות, או שחוברו ע"י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ"ת), ואין בהן מימד של ספר קודש או נבואה (כטקסטימוניה - 41Q75), והתעודה הכלכלית[12], המכונה 'מגילות כיתתיות תיעודיות'[13].

ב.     רקע והחטאים – התייוונות:

לפי מגילת 4Q390[14], כבר בתקופה הראשונה של 70 השנה[15] שלאחר חורבן הבית הראשון, רוב הכוהנים לא הלכו בדרך ה', ולכן ה' שלח את הנביאים חגי מלאכי וזכריה שיחזירו אותם התשובה (הערותיי למגילות שובצו בהערות שוליים לצורך נוחות עיון הפסוקים ברצף):

2                    "וא]שוב[ ונתתים‏ ]ביד בני אהר[ון‏     ]שבעים שנה[16]‏ [         ]

                    ומשלו בני אהרון בהמה̇ ולא יתהלכו[בדר]כי אשר אנוכי מצ֯ו̇ך אשר

4                     תעיד בהם ויעשו גם הם את הרע בעיני ככל אשר עשו ישראל

                    בימי ממלכתו הרישונים[17] מלבד העולים רישונה[18] מארץ שבים לבנות

6                     את המקדש ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה[19] ויבינו[20] בכול אשר

7                     עזבו הם ואבותיהם"

הקטע לעיל מפרט את הדורות בספר נחמיה[21], המהווה את ציון הזמן האחרון בתנ"ך. אחד הכוהנים הצדיקים האחרונים הוא שמעון הראשון בן חוניו הראשון, שכיהן בתקופה זו משנת 310 לפסה"נ, וכנראה מכונה בחז"ל[22] 'שמעון הצדיק'. נמצא כי גם לפי סוף המגילה (390Q4) וגם לפי מסורת חז"ל ומקבים ג' (להביא מקורות), תקופה זו הינה חיובית – קבלת ובהבנת המצוות – תשובה.

לאחר מכן, 434 שנה לאחר חורבן בית ראשון – בין שנת 243 ועד 173 לפנה"ס, שוב חוזרים הכוהנים והעם לחטוא:

             "ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי[23]

8              לחרבן הארץ[24] ישכחו חוק ומועד ושב̇ת[25] וברית ויפרו הכול ויעשו

         הרע בעיני[26]‏"

המגילה ממשיכה כנראה בקטע הבא - טור ב'[27]:

2       "[וא]ת֯[‏ ]בית֯‏[י ומזבחי וא]ת מקדש הקד֯[ש‏        ]

3          נעשה כן‏ ׺[   ]׺ כי אלה יבואו עליהם[‏                                ]ן̇ ו֯[ת]הי

4          ממשלת בליעל בהם להסגירם לחרב שבוע֯ שנים[28]̇[‏               ו‏]ב֯י֯ובל ההוא יהיו

5    מפרים את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי       הנביאים[29]

         וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה שנים שבעים[30] מיום הפר ה[אלהוה‏]ברית אשר יפרו ונתתים

        [ביד מל]א̇כי המשטמות ומשלו בהם ולא ידעו ולא יבינו כי קצפתי עליהם במועלם

8‏          [אשר עז]בוני ויעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרו להתגבר להון ולבצע

         [ולחמס ואי]ש֯ אשר֯ לר֯[ע‏]הו יגזולו ויעשוקו איש̇ את רעהו את מקדשי יטמאו

10‏         [את שבתותי יחללו‏ ]את[מו]עדי י֯ש֯[כח]ו֯ ובבני[ נכר‏ ]י֯ח֯ל̇ל̇[ו‏ ]א֯ת זר[ע‏]ם[31]                    כוהניהם יחמסו[32]" (390Q4)

הצעתי לפרש את ש'שנים שבעים' שבשורה 6 בקטע ב' הם בתקופה שטרם מרד החשמונאים - בין 243 ועד 173 לפנה"ס[33] (ולא בין 173 לפנה"ס עד 103 לפנה"ס[34]), היות ומצוין כי הם התחילו מקיום הפרת 'חוק ומועד ושב̇ת וברית' שבשורה 8 בקטע הראשון[35], וכן כיוון שתיאור ההתייוונות הינו בשיא שכולל שיבוש התורה והמצוות עם אימוץ מנהגים הנכרים בעם ישראל[36]. בהמשך אזהה את קבוצת אפרים-דורשי החלקות כממשיכי דרכם של מתייוונים אלו. מאידך, נשמרה הלכה מימי אנטיוכוס השלישי לא להכניס כלבים לירושלים[37] (להביא את הממצא מהעיר) התואמת להלכה במגילה 306Q4[38] וממ"ת[39].

ג.      העונש – כיבוש וגזרות אנטיוכוס הרביעי:

כ-434 שנה (7*62 שבועים) מחורבן הבית הראשון[40], השלטון הסלווקי בישראל מינה כוהנים גדולים מתייוונים לפי רצונו עד לביטול עבודת הקודש בבית המקדש השני למשך כחצי שבוע (3.5 שנים), כמתואר בדניאל (ניתוחם בהערות השוליים): "וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ[41]; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת[42]וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה[43], וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם" (ט' 26-27); "וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים, וְנִכְאָה, וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ, וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן, עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ. לא וּזְרֹעִים, מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז, וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד, וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם" (יא' 30-31); "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם--יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" ( יב' 11)[44].

תיאורים דומים יש גם ספר בחנוך פט' 74: "... וימסרו אותם לרוב בידי רועיהם להשמיד וירמסו את הצאן ברגליהם ויבעלום". ה'כיתיים' מקבילים לעופות הטורפים בחנוך צ' 2: "ואחרי כן ראיתי במראי את כל עוף השמים באים הנשרים הדיות האיות והעורבים והנשרים היו מנהלים את העופות ויחלו לבלוע את הצאן ולנקר את עיניהם ולבלוע את בשרם"[45].

גם במגילת 4Q248 (4QHistorical Text A) המזוהה עם אנטיוכוס הרביעי[46] יש תיאורים דומים:

             "2      ]מ֯צ֯ר̇ים וב֯י̇ון ו[

3             ‏        [      ]ם̇ ה̇גדי֯[ל‏ ]ב֯כן יאכלו‏ [

4             ‏        [     בנ]י֯ה̇ם ובנו̇תי̇‏[ה]ם במצור ב[

5             ‏        [וה]ע֯ביר ‏''`''' רוח[‏  ]א֯רצ̇ותיהם וש֯‏[

6             ‏        [ו‏]ב֯א למצרים ומכר את עפרה[47] ואת[ה‏]

      7          אל עיר המקדש ותפשה עם כ[ל

8                     ו̇ה̇פך בארצות גוים ושב למצר̇י֯[ם"

כידוע, אנטיוכוס הרביעי גזר נגד חוקי העם רק בישראל, מסיבות שאינם נהירות לנו[48]. מגילת אפוקריפון ירמיהו 4Q388a (4QapocrJer C-c) זה יחזקאל? מסבירה את הגזרות כעונש תורני/רוחני להתייוונות, בדרכו של דניאל:

"בימים‏]

3                     ההמה יקום מלך[49]‏ [לגו]ים̇ גדפן[50] ועשה רעות ובי̇מ֯‏[ו אעביר‏]

4                     את‏ ישראל‏ מעם‏ בימו‏ אשבור‏ את‏ מלכות מצרים[51][‏       ]

5                     את מצרים‏ ואת‏ ישראל‏ אשבור‏ ונתתו לחרב‏ [והשמותי‏ את הארץ‏]

                   ורחקתי‏ את‏ האדם̇[ו‏]ע̇זבתי את‏ הארץ בה[שמה ושבו‏ כהני‏ ירושלים‏]

7                        לעבוד‏ אלהים‏ אח[רים ולעשו]ת֯ כתוע̇בות̇[‏ הגוים‏"

וכן במגילת אפוקריפון ירמיהו - 390Q4 Frg. 1, PAM 43.506, שורות 9-12):

                 "והסתרתי פני מהמה ונתתים ביד איביהם והסגרת֯[ים‏]

לחרב והשארתי‏ מהם פ̇ליטים למע[ן‏] אשר לא י֯[כ]ל[ו‏ ]בחמתי‏ [ו‏]ב֯ה̇סתר פ֯[ני‏]

מהם ומשלו בהמה מלא̇כי המש̇[ט]מות[52] ומ֯[אסתים‏            ו‏]ישוב̇[ו‏]

                 ו֯י֯עשו‏ [את‏] הר֯ע֯ ב֯עינ̇‏[י‏] ויתהלכו בשר֯[ירות לבם"

וכן בברית דמשק ח' 11-12: "וראש הפתנים הוא ראש מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה". היות ומיד לאחר מכן (ח' 12) כתוב: "ובכל אלה לא הבינו" שמתייחס ל'נקמה' לעיל, הרי שכבר הכיבוש של מלך יוון, שהוא כנראה אנטיוכוס הרביעי ב-167 לפסה"נ, כבר קרה. התיאורים לפני כן מחזקים שמדובר במתייוונים החוטאים בזימה והון. מכאן התיארוך העיקרי של ברית דמשק שקרובה לאחר כיבוש אנטיוכוס הרביעי.

גם במק"ב ד' 18-19 מובאת סיבתיות דומה: "אולם הושב להם חרפתם אל חיקם, כי השליח ה' בהם את הגויים אשר זנו אחריהם, ויהפכו להם לאויבים. כי דבר ה' לא ישוב ריקם, וגמול אדם ישלם לו, כאשר יגידו לנו הימים הבאים".

פשר תהילים ?? מציין את ניסיון איש הכזב לפגוע במורה הצדק ביום הכיפורים, אך דבר זה אינו סביר שקרה במהלך או לאחר גזירות אנטיוכוס הרביעי שכללו איסור שמירת שבת, ולכן נמצא שמעשה זה קרה טרם גזירות אנטיוכוס הרביעי, דהיינו לפני 167 לפנה"ס.

ד.     סימוכין מהמגילות לניצחון החלקי של המרד החשמונאי ויהודה המקבי כגיבור:

מקובל כי ימי הזוהר של תקופת בית שני הם שני הדורות הראשונים של בית חשמונאי, לעניות דעתי המשכה ושיאה היא בימי אלכסנדר ינאי, ואכן מאז לא היתה לעמ"י עצמאות מדינית עד הקמת המדינה ב-1948. דניאל יא' 33 מציין ש: "וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים", ולפי המשך המגילה לעיל - 4Q248 (שורות 9-10), העם חוזר בתשובה (דתית – לה' ושמירת המצוות) לאחר גזירות אנטיוכוס והרס המקדש: "וככלות‏]  נ֯פצ יד עם הק̇[דש[53]‏  תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏]"[54]. כנראה התשובה הדתית היא הליכתו של עמ"י אחרי יהודה המקבי ובית חשמונאי ששיאה במק"א יד' 11-15[55] ביישום מלא. הצעתי מסתייגת ומציעה שמדובר בתחילת הגאולה, קרי שהעצמאות המלאה לא היתה מלאה (וודאי שלא ברמה הלאומית-פוליטית), ועדיין היו קבוצות מתייוונות שולטות, כמו תומכי אלקימוס.

בכך יש סתירה עם קביעתם של רוב החוקרים כי עדת קומראן תיעבה את החשמונאים. הנחה זו הולמת את הפירוש המוצע לעיל בקטע ב' של מגילת 390Q4, ששבעים השנה של ההתייוונות והחטאים הגדולים הם טרום-חשמונאים. ההנחה שהמשך הקטע שלא שרד, מתאר את התקופה לאחר המרד החשמונאי בגוון חיובי של תחילת גאולה.

היות פשר נחום א' 2-3: "דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות [ואל לא יתן את ירושלים ]ב֯יד מלכי יון מאנתיכוס עד עמוד מושלי כתיים[56] ואחר תרמס", מתאר את החשמונאים האחרונים החוטאים (בניו של אלכסנדר ינאי, או הכתות בימיהם) שבימיהם כבשו את הרומאים ('מושלי הכיתיים'[57]) בהנהגת פומפיוס את ירושלים, לדידם של החוקרים, התיארוך של הפשר יהיה לכל המוקדם ב-63 לפסה"נ (Terminus Post Quem). הצעתי לתארך את פשר נחום מוקדם הרבה יותר, מספר שנים לאחר חיבור מגילת ברית דמשק, בכשנת 162 לפסה"נ[58], וזאת מסיבות אלו: 1) מדובר באותה סיבתיות של עונש תורני-רוחני על חטא דורשי החלקות שתקופתם טרם המרד החשמונאי; 2) המסר הסמוי שמשתמע מקטע זה הוא שהיו זכויות רוחניות-תורניות לכך שירושלים לא נפלה ביד שלטון נכרי (מאז נפלה זמנית ביד אנטיוכוס הרביעי[59]) מימי דימיטריוס, והיות ובימיו השלטון היהודי היה בידי החשמונאים הראשונים – מכאן שהם מבורכים (גם) בפשר זה; 3) יש מסורת של יוספוס[60] על נבואות נכונות של האיסיים, ועצם היקרות תיאור במגילה לא מחייב שהיא נכתבה לאחר אותו מאורע.

במגילת המלחמה אין הבדל בין כוהנים 'רגילים' של בני אהרון לבני צדוק המיוחסים לכהונה גדולה, ולכן האמור במזמורי שלמה יז'[61] אינו חופף[62], כפי שהציעו מספר חוקרים. דעת חז"ל על איסור מלכות של בית חשמונאי ככוהנים[63], ניתן לראות כחלק מהדחקת בית חשמונאי שהיו צדוקים ושהיו כוהנים (בניגוד לחכמים) ולכן נכסו להם את נס פח השמן במקום את גבורתם.

גם ברית דמשק כ' 13[64] ופשר תהילים ב' 7[65] מציינות מלחמה, אך קשה לעמוד על הקשרה לבית חשמונאי, הקשור לתיארוך 40 השנה לאחר מות מורה הצדק, שאדון בהמשך.

יהודה המקבי  - 'האיל בעל הקרן הגדולה'?:

מק"ב מוקדש ברובו לניצחונות יהודה המקבי. רוב החוקרים מזהים הנבואה על ה'איל בעל הקרן הגדולה' שבחזון החיות שבספר חנוך צ' 9-16[66] על יהודה המקבי בן מתתיהו[67]. אציע שהזיהוי של יהודה המקבי הינו יישום חלקי של 'האיל בעל הקרן הגדולה', כפי שישנם יישומים חלקיים נוספים  באותה תקופה, וכפי שהפשרים הם יישום חלקי אך גם דרשני (ואמנם הפוך: הפשרים ממחזרים מאורע שקרה, ואילו חזון החיות והמלחמה-או"ח טרם קרו במלואן). ניצחונות יהודה המקבי היו מדהימים בהכרעת הצבא החזק בעולם, ורוחו הדתית היה קרובה לחסיד כחבר עדת קומראן. אך העובדה שיהודה המקבי נהרג[68] בשנת 161 לפסה"נ בקרב השמיני[69] - אלעשה (בשלישי), מחייבת שאין בו יישום המלא של ה'איל בעל הקרן הגדולה', אלא שהיישום המלא יבוא באחרית הימים (ועד אז אפשר שיהיו עוד יישומים חלקים, אולי כבר-כוכבא[70]).

אמנם נותרת השאלה, האם הצטרפו עדת קומראן לקרבות בית חשמונאי[71] ולטיהור בית המקדש, שהרי בברית דמשק ובעוד מגילות כיתתיות של מורה הצדק, אין ספק כי הם יושבים רחוק מירושלים ומגנים את היושבים בה, ובכלל זה את אוסרים את עבודת המקדש.

אם אכן עדת קומראן הצטרפה לקרבות החשמונאים ולכיבוש ירושלים, עולה האפשרות ש'האיל בעל הקרן הגדולה' הוא מורה הצדק[72] (ולא יהודה המקבי), אך יש קושי רב לזיהוי זה, שהרי אין שום תיאורים ישירים כאלו במגילות.

שתי הנקודות לעיל

////

(וכן איסור להעלות ולהקריב בו), ובפרט עם זאת, עדיין לא סביר שמגילות כיתתיות לא יציינו את מרד החשמונאים וניצחון יהודה המקבי בתקופתם, ויתעסקו רק ברוב גינויים נגד דמויות וקבוצות.

הדמיון בין תיאורי הקרבות במקבים למגילת המלחמה (או"ח -1QWar[73]):

אמשיך בקו של מ.צ. סגל, מגילת המלחמה וזמן חיבורה, בתוך מחקרים במגילות הגנוזות, ספר זכרון לאליעזר ליפא סוקניק.

לפי מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) א' 3 הם חוזרים לירושלים ולמקדש.

אמנם מגילה זו כנראה מיועדת לשימוש הכוהנים במלחמה האחרונה שבאחרית הימים, אך אין לשלול את ההנחה הפשוטה שכל מלחמה בתחילתה יכולה להיות בגדר 'המלחמה האחרונה'. בנוסף אפשר שכשם שהפשרים הם חזרת אירועים היסטוריים ביישום חלקי ובהתאמה אקטואלית, כך המלחמות ה'קטנות' מיישמות חלק מההיבטים והתרחישים של אופן המלחמה הנבואית-עתידית. כך יישום מגילת המלחמה (או"ח) למרד החשמונאים[74] אינו מבטל התאמתה/ייעודה למלחמות נוספות, ובפרט למלחמת אחרית הימים (בסוף כל הדורות, שכאמור ייתכן והביטוי 'אחרית הימים' משמעותו בדור הבא). הסבר לידע הוא מאיסוף יהודה המקבי ספרים לספרייה במק"ב ב' 13-15.

ניצחון החשמונאים על היוונים-הסלווקים מתואר גם כבר בתחילת המגילה (א' 5-7): "עת ישועה לעם אל וקץ ממשל לכול אנשי גורלו וכלת עולמים לכול גורל בליעל והיתה מהומה ג[דולה‏ ]בני יפת ונפל אשור ואין עוזר[75] לו וסרה ממשלת כתיים להכ̇ניע֯ רשעה לאין שארית ופלטה לוא תהיה ל̇[בנ]י חושך‏", ומוסכם ש'כיתיי אשור' (א' 2) הם הסלווקים[76]. בין הספרים מהדהדים איפיוני מגמות: במגילת המלחמה: "בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים" (א' 3), עניין שתואם את מיקומם של עדת קומראן ביישוב התנ"כי 'סככה'[77]-קומראן שבצפון-מערב ים המלח במדבר יהודה, לצד חזרת החשמונאים והחסידים במקבים מהמדבריות לירושלים. ישנה קרבה בתוכן ובסגנון של נאומי המלחמה של יהודה המקבי[78] ובתפילות ההודיה לאחר הניצחון[79]. ניצחונותיו של יהודה המקבי עולות בקנה אחד עם ההשגחה הניסית המתוארת במגילת המלחמה, בה מעט מנצחים ולא נהרגים בקרבות הראשונים[80], אך לאחר מכן יש גם תבוסות[81]. השימוש בשמות האל/מלאכים[82] הקיים גם בחנוך צ' 14[83], ועזר של מלאכים כלוחמים[84], וכלה בשימוש בחצוצרות[85]. בנוסף, יש הלימה של ריבוי העמים שנלוו ליוונים-הסלווקים עם העופות שבחנוך צ' 2[86]. לבסוף מפלת האויב (סוף טור יז' – יח' 8).

היישום החלקי נראה בסוף מגילת המלחמה שמתארת את חזרת בני האור לירושלים ושולטים בה (ג' 11; ז' 3-4; ה' 2), וככל שידוע לנו עדת קומראן בחרה להישאר מחוץ לירושלים שבה המקדש טמא[87], ועוד שגינתה את החוזרים והיושבים בירושלים (אם כי עדיין ניתן יהיה לתרץ שמדובר בתקופה קודמת למלחמה זו, והגינויים מיוחסים למתייוונים וחבריהם). אפשר שכאשר אסף יהודה המקבי ספרים לירושלים כמתואר במק"ב ב' 13-15, אסף גם קטעים דומים למגילת המלחמה, ומכאן הקרבה.

ראסל גמירקין טוען שהחסידים כתבו את מה"מ[88] (וגם את ברית דמשק וסרך היחד[89]), כיוון שמלחמת החשמונאים בששת השנים הראשונות תואמת למה"מ[90], ויש זהות בכמות מספרי הכוחות בין מה"מ למק"א[91].

היחס אפוא, בין מגילת המלחמה לבין המציאות הסופית של מרד החשמונאים, הולם את התיאור בדניאל יא' 34: "עֵזֶר מְעָט"[92], כלומר היתה תקופת ניצחונות קצרה, קצרה אך מועילה ועוזרת לעמ"י, או כפירוש ר"י אברבנאל: "ולא אמר עזר מעט להקטין עזר החשמונאים, כי עזר גדול היה לישראל, אבל לפי שהיה עזרתם במתי מעט". לאחר מכן, בין אם מדובר בדורות הבאים הקרובים או בדורות האחרונים טרם כיבוש פומפיוס, תמה ברכתם, ונכון היישום של המשך הפסוק: "וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת". מאידך דניאל יא' 33-35[93] מתאר קשיים של הרג ובירור לאחר חילול בית המקדש, והיישום לנכשלים ומרווח התקופות קשה לפרשנות. גם אם מדובר על כישלון המשכילים או הנלווים אליהם, ניתן להציע מספר כישלונות שמתוארים בספרי המקבים, ביניהם ה'רבים' (אדון בהם בהמשך) שמתוכם אלף היהודים שנרצחו במערה כיוון שלא רצו להילחם בשבת (מק"א ב' 29-38), הפסדם של זכריה ועזריה ראשי החיל (ה' 55-62), הכוהנים שנפלו (ה' 67), רצח 60 החסידים ע"י אלקימוס ובאקחידס (ז' 10-17) ועוד.

הריגתם של מנהיגי ניכר:

מגילת המלחמה א' 4 מציינת את המלחמה של '[מלך] הכתיים' במצרים, ולאחר מכן נשיא העדה מוזכר בה' 1 ואולי בג' 16. בספר המלחמה 4Q285 מתאר ב-Frg. 7 את: "והמיתו נשיא העדה", וייתכן וגם פשר ישעיה מציין בשורה 12[94] את המתת מלך הכיתים ע"י נשיא (מורה הצדק או יהודה המקבי?), בהקשר לישעיה י' 34 שבו נזכרו חללי כיתים[95], שמוזכר גם במגילת 'פשר על חזון השבועות' 4Q247 אך המגילה מקוטעת מכדי לנתח הקשרו[96].

הריגת מנהיג הנכרים תואמת גם לאמור בספר המקבים: "ויקבץ אפולוניוס גויים, וחיל גדול משומרון להילחם בישראל. וידע יהודה ויצא לקראתו ויך אותו וימיתהו. ויפלו חללים רבים והנשארים נסו. ויקח את שללם" (מק"א ג' 10-13), או בקרב כפר שלמא האחרון בשנת 162 לפנה"ס נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה (מק"א' ז' 26-32). יום זה היה יג' באדר, נחשב ליום טוב ונקרא 'יום ניקנור'[97]. אולי זו מסורת מקבילה.

במגילת4Q386  המכונת פסבדו-יחזקאל מסופר בשורה 6 שהרשע ייהרג במוף (הנקראת במקרא גם נף בפרט ביחזקאל מ' 13[98], שמה היווני ממפיס, היום סאקרה). דימנט שהאדירה חיבור זה[99], זיהתה את 'בן הבליעיל' עם אנטיוכוס הרביעי ששהה בממפיס במהלך מסעו השני למצרים בשנת 168, לצד התיאורים השליליים עליו בדניאל, המקבים (בעיקר מק"ב ב' ה' 5), חזיונות הסיביליות, 4Q248 ואולי גם ב-4Q246 (4QapocrDan ar). אתה ה'רשע' זיהתה דימנט כמושל קלאון, אותו שיבץ אנטיוכוס בממפיס, או את אחד הכוהנים המצרים שעיינו את היוונים, ואולי פגעו גם ביהודים. אשל סבר שמגילה זו עוסקת בטביעת פומפיוס בחוף סיני[100]. לעניות דעתי אין זו כמגילת פשר אקטואלית לתקופת העדה, אלא מגילה קדומה שמתייחסת לאירועים שבימי יחזקאל.

ה.    הכוהנים המתייוונים ומותם:

דניאל יא' 33-35 מתאר קשיים של הרג ובירור לאחר חילול בית המקדש: "וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ[101] בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה—יָמִים[102]. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן-הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן--עַד-עֵת קֵץ:  כִּי-עוֹד, לַמּוֹעֵד". ייתכן וגם זכריה יא'[103] מכוון לתקופה זו ולפיצול בין בני אור לחושך, ו'עניי הצאן' הם עדת קומראן, המכנים עצמם בכינויים דומים[104]. גם סרך הברכות מתחיל ב: "דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים..."

ברית דמשק Frg. 2, PAM 43.293, מציינת את המועד שבו התחילה ההטעייה (ולא ההיווסדות) של החוטאים שעיוותו את התורה כדרישת חלקות: "ובקץ חורבן‏ ]ה֯א[רץ[105] עמדו]‏ מ̇ס֯יג̇י̇‏ [ג]ב֯ול וית֯ע̇ו̇ את יש̇[ראל". מתי הוא 'קץ חורבן הארץ'? מקובל כי משמעות 'קץ' הינו מונח לתקופה, ולא 'סוף'. אם בכל זאת סוף, אזי אפשרות אחת שזהו המועד שבו נרצח חוניו השלישי בשנת 171 לפסה"נ (דניאל ט' 25[106]; מק"ב ד' 30-34[107]); אפשרות נוספת שהכוונה לכיבוש אנטיוכוס הרביעי בשנת 167 לפסה"נ; אפשרות שלישית שאלו שלוש השנים ללא הקרבת קורבנות בבית המקדש בשנים 167-164 לפנה"ס (דניאל ט' 27;  יב' 11; שנתיים לפי מק"ב ד' 51). כך או כך, פער השנים בין האפשרויות הוא 7 שנים בלבד. להלן אציע זיהוי לדורשי החלקות ומסיגי הגבול:

המתייוונים: בשנות השבעים למאה השנייה לפסה"נ, עומדת להסתיים תקופת כהונה גדולה בבית המקדש ארוכה של בית חוניו, בין ברציחת חוניו השלישי בנו של שמעון השני בשנת 171 לפסה"נ[108] (מק"ב ד' 30-34), או בשלוש שנים לאחר מכן בתום כהונת יאסון. עדת קומראן מאשימה ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק'[109] (דברים דומים מתוארים ב'מגילות הטרום כיתתיות' כחלקם הובאו לעיל בפרק 'הרקע והחטאים – ההתייוונות') את הכוהנים בטומאה, גילוי עריות, עברות על תורת משה, שיבוש לוח השנה וגזל אלמנות ויתומים.

ידועות לנו מספרות חיצונית לקומראן קבוצות מתייוונות בנות התקופה, למשל: קבוצת 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[110] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני, בנו של שמעון הראשון (אמצע המאה השלישית לפסה"נ), בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפסה"נ, והאנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק"ב ד' 9).

אציע לזהות את המתייוונים כקבוצת 'אפרים', כאשר אדון בזיהוי הקבוצה לאורך מאמר זה, וכאן אנסה לזהות את מנהיגיהם:

פשר הושע ב' 5-6: "מצוותיו השליכו אחרי גום אשר שלח אליהם̇[ ביד‏] עבדיו הנביאים̇ ולמתעיהם שמעו ויכבדום[‏        ] וכאלים יפחדו מהם בעורונם‏". התוכחה היא על נטישת התורה, ובמקום זאת שמיעה וקבלת מתעים ("ולמתעיהם") שהעם נותן להם כבוד ואף חושש מהם  (אציין שרוב החוקרים חושבים שמדובר בחכמי הפרושים).

אפוקריפון ירמיהו (קימרון מכנהו 'עתידות היובלים') מתאר:

"כהנ֯ים שלושה אשר‏ לא‏ יתהלכו‏ בדרכ̇י̇

5             ‏[הכהנים ה‏]ר֯אשנים על שם אלהי ישראל‏ יקראו

6             ‏[והורד‏ ̇ימיהם גאון מרישיעי ברית֯ ועבדי נאכר

7             ויתקרע ישראל בדור הה[וא‏] להלחם א̇[י]ש ברעהו

8 על התורה[111] ו̇על הברית[112]" (385Q4a, 5-8)

שניים משלושת הכוהנים הם כנראה[113] מֶנֶלָאוֹס ויאסון, ואלקימוס שכיהנו בין 175-161 לפנה"ס וידועים ככוהנים המתייוונים[114], וביניהם השניים הראשונים היתה גם יריבות, ואת השלישי  - 'הכוהן האחרון' זיהיתי כ'כפיר החרון', או שמדובר בכוהן נוסף שכיהן בין השנים 159-152 לפסה"נ. אפשרות נוספת אך חלשה היא שמדובר בשמעון המתואר במק"ב ג' 3[115] או בדמות המוזכרת במק"ב ח' 32[116].

פשר חבקוק ט' 4-7 מציין את הימים טרם כיבוש הכיתיים: "פשרו על כוהני ירושלם האחרונים אשר יקבוצו הון ובצע משלל העמים ולאחרית הימים ינתן הונם עם שללם ביד חיל הכתיאים". אם פשר זה מכוון ליוונים-סלווקים, הרי שהוא חובר טרם כיבוש אנטיוכוס הרביעי והינו מ'המגילות הכיתתיות של מורה הצדק' הראשונות, אך אם הוא מכוון לרומאים, הרי שהוא חובר טרם כיבוש פומפיוס.

להלן תיאור חטאים אלו ודוגמאות להיקרותם על שלושת הכוהנים המתייוונים:

מֶנֶלָאוֹס כיהן בין 168-175 לפנה"ס, ומתואר ש"היו לו רק זעם עריץ אכזרי וכעסי חיה ברברית" (מק"ב ד' 25), שמסר לאנטיוכוס את אוצרות המקדש, וכן שיחד את תלמי בן-דורימנס עבור חסותו אל מול המלך אנטיוכוס, מעשים המזכירים את: "פשרו על כוהני ירושלם האחרונים אשר יקבוצו הון ובצע משלל העמיםולאחרית הימים ינתן הונם עם שללם ביד חיל הכתיאים‏ כיא המה יתר העמים" (פשר חבקוק ט' 4-7). "ומנלאוס מאהבת התקיפים לבצע נשאר בשלטונו בגודל רשעתו היה אויב אכזרי לבני עמו" (מק"ב ד' 50), גם מתאים לכוהן הרשע[117] המתואר בפשר חבקוק (טורים ח'-יב', לפרק ב') ובפשר תהילים (טור ד', לפרק לז' 32-33). לפי יוספוס הינו בן לשמעון הצדיק - "על הכוהן הרשע אשר נקרא על-שם האמת בתחילת עומדו" (פשר חבקוק ח' 9), ומאידך מצוין שהוא אח לשמעון משבט בנימין (מק"ב ג' 4).

יזון/יאסון (שמו העברי: ישוע), הנקרא, אחי חוניו, כיהן בין 161-168 לפנה"ס, מיוחס במשפחתו לבית צדוק, כך שגם לו מתאים התיאור: "על הכוהן הרשע אשר נקרא על-שם האמת בתחילת עומדו" (פשר חבקוק ח' 9), אך מעשיו היו חסרי תקדים בתולדות הבית השני - מעולם לא ירש כהן את משרת הכהונה הגדולה בעוד הכהן הגדול המכהן בחיים; מעולם לא הייתה משרת הכהונה הגדולה פתוחה למשא-ומתן, למיקח ולממכר כספי; ומעולם לא התערבה מלכות זרה במינוי הכהן הגדול מנהיג העם. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית[118], המתקשר עם: "וכאשר משל בישראל רם לבו ויעזוב את אל ו‏[י]בגוד בחוקים" (פשר חבקוק ח' 9-11)[119]. הבטיח למלך אנטיוכוס כי יתן במחיר הכהונה שלוש מאות ושישים ככר כסף מאוצרות בית המקדש – מתאים ל: "בעבור הון ויגזול ויקבוץ הון אנשי חמס אשר מרדו באל והון עמים לקח" (פשר חבקוק ח' 10-12) ושגנב מבני עמו לפי מק"א ה'. הן חמשת הספרים שכתב מחזקים את אופיו כדורש חלקות. היות ותקופת כהונתו מאוחרת לכיבוש אנטיוכוס בשנת 167 לפסה"נ, ונוכח הצעתי שאלקימוס הוא 'כפיר החרון' (בהנחה שתואר זה אינו חופף ל'כוהן הרשע'), הרי שיאסון הוא המתאים להיות 'הכוהן הרשע'.

אלקימוס (יקים איש צרורות[120]) מונה ב-162 לפסה"נ ע"י דימיטריוס הראשון וכיהן ככוהן גדול המתייוון האחרון עד שנהרג ב-159 לפסה"נ, והינו היחידי המוזכר לגנאי במק"א[121]. נטמא ברצונו בגזירות אנטיוכוס (מק"ב יד' 3), הנהיג את המתייוונים: "ויבואו אליו כל האנשים הרשעים והחטאים מישראל, ואלקימוס מנהיג אותם, ברצותו לכהן" (מק"א ז' 5; 22). ואיתם קרא ל: "פשרו‏ דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות" (פשר נחום ב' 2). למרות הסבירות הנמוכה, יצויין כי קיימת האפשרות שהידברות החסידים עם אלקימוס במק"א ז' 13-16[122], אם הם עדת קומראן או שהיו כקבוצות קרובות-אחיות, מהווה או לצידה פנו החסידים/עדת קומראן באיגרת ממ"ת, אך אלקימוס לא קיבל פנייתם ובגידתו הובילה להגדרתו ותיאוריו ככוהן הרשע.

אמנם, חידה גדולה וקושי ספציפי לשיוך אלקימוס לכוהן הרשע האחרון או כפיר החרון הוא, שבימיו (להערכתי) היה כבר מנהיג מנצח - יהודה המקבי, ולמרות זאת אינו מתואר במפורש ובשמו במגילות קומראן, לא הוא ולא דמות חיובית אחרת (זולת התיאורים העקיפים/המרומזים שהבאתי לעיל בהתאמה ל'האיל בעל הקרן הגדולה'), עד ל'ברכה לשלום יונתן המלך' (448Q4). ניתן לתרץ זאת שכל ה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' לא ציינו שמו של מנהיגים יהודים, לטוב ולרע.

סופו של הכוהן הרשע: יאסון מת בגירושי נדודים וללא קבר (מק"ב ה' 8-10) בשנת168  לפנה"ס. מנלאוס נרצח פתאומית על ידי אנטיוכוס אבפאטור החמישי וליסיאס בברואה[123]. אלקימוס קיבל דום לב לפי מק"א ט' 55-56[124], ולפי חז"ל התאבד בארבע מיתות בית דין (בראשית רבה סה'): פשר חבקוק, טורים ח'-ט'; פשר תהילים לפרק לז' 33, טור ד'). תיאור מות שלושתם מתאים ל"הלוא פת{א֯}אום ויקוםו  ‏{וׅׄ‏}נ[וש]כ֯יך ויקיצו מזעזיעיכה והיתה למשי֯סות למו כי אתה שלותה גוים רבים̇ וישלוכה כול יתר עמים פ֯[שר הדבר‏ ]ע֯ל הכוהן אשר מרד   [ ]׺[ ]ר חוקי‏ [אל‏     ]ללו ב֯ו ל[‏      ] נגועו במשפטי רשעה שערוריות מחלים רעים עשו בו ונקמות בגוית בשרו" (פשר חבקוק ט' 2); "צ̇ופה רשע̇ ל֯צדיק ומבקש̇[ להמיתו יה]ו֯ה֯‏ [לוא יעזבנו בידו‏   ו‏]ל֯[וא י]רשיענו‏ (ו)בהשפט֯ו֯  פשרו על‏ [הכו]ה֯ן̇ הרשע אשר צ֯[פה למור]ה הצד̇[ק ויבקש ל‏]ה֯מ̇יתו‏ [   ]ן̇ והתורה   אשר שלח א̇ליו ואל לוא יע֯[זבנו בידו‏ ]ו֯לוא[ ירשיענו ב‏]ה֯ש̇פטו ול֯‏[ו י]ש֯ל֯ם[ אל את‏ ]ג̇מולו לתתו ביד ע̇ר̇יצי גוא̇י֯ם֯ ל̇ע֯שות בו‏ [נקמות  ]" (פשר חבקוק,  טורים ח'-ט'; פשר תהילים לפרק לז' 33, טור ד').

בהמשך אדון ואציע זיהוי לכפיר החרון ולאיש הכזב.

ו.       היווסדות עדת קומראן, הקרבה לרבים ולחסידים:

בתקופה הנ"ל (לפי מגילת 390Q4) של שבעים השנה שלפני מרד המקבים, בין 243 ועד 173 לפנה"ס, נופל גם מועד של 390 שנה מחורבן בית ראשון (מ-586 לפסה"נ יוצא - 196 לפסה"נ, אך אם מתחילים לספור מאז כיבוש הבבלי[125] ב-600, אז יוצא - 210 לפסה"נ. בכל מקרה נראה שהספירה נכונה וכוללת כ-200 שנות מלכות פרס, בעוד יוספוס וחז"ל סברו בטעות שהיא רק 34 שנה) המצוין בברית דמשק (א' 3-4)[126], ובו מיוסדת קבוצה שחבריה הבכירים היו כוהנים[127] ממשפחת צדוק בן אחיטוב[128] (הקבוצה/הכת/עדה תיקרא במאמר זה: "עדת קומראן"[129]), שאיבדה את ליווי הכהונה הגדולה[130], עזבה את ירושלים[131] מרצון[132], כבר אינה סביב עבודת המקדש, וזאת בטרם מינתה את מורה הצדק[133] כמנהיגה. לאחר 20 שנה[134] של התגבשות עדת קומראן (183 לפנה"ס בממוצע), מסולק[135] מישראל כוהן[136] (גדול?[137]) שככל הנראה השפעתו בירושלים נדחתה בתוקף ע"י המתייוונים (פשר חבקוק יא' 4-8[138]),[139] מתחבר לעדת קומראן ומתמנה להיות מנהיגם הרוחני - מורה הצדק, ונדד עם עדת קומראן עד להתיישבותם ביישוב קומראן שבצפון מערב ים המלח[140]. לאחר תקופה קצרה, כנראה מס' שנים בודדות[141] או עד אמצע שנות השישים של המאה השנייה לפנה"ס – כפי שאציע בהמשך לפי "ראש מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה" (ב"ד ח' 11-12), כותב מורה הצדק את ספרו הראשון[142] - המגילה הכיתתית הראשונה[143] - ברית דמשק[144].

אם כאמור לעיל מורה הצדק מונה מכשנת 183 לפנה"ס (כממוצע המפורט לעיל), הרי שניתן להניח שלכל המוקדם מונה בגיל ארבעים לחייו, ואם נניח שחי כשבעים שנה, אזי אחריתו היא בכשנת 153 לפנה"ס, ובתקופה של שלושים שנה אלו אמורות להיות המגילות הכיתתיות שבעריכתו, ובמילים אחרות, לא נכון יהיה לתארך מגילות כיתתיות הערוכות ע"י מורה הצדק לאחר שנות החמישים של המאה השנייה לפסה"נ. בלמינציה, למרות הזהירות הרבה מהסקת מסקנות מהשתיקה, היות והמגילות הכיתתיות אינם מזכירות את חנוכה[145] או במפורש את ניצחונות יהודה המקבי או את הדורות הראשונות של המקבים (אאמץ בהמשך את ההצעה המקובלת לזיהוי ה'ברכה לשלום יונתן המלך' עם אלכסנדר ינאי), אלו עוד חיזוקים עקיפים המלמדים על התיארוך המוקדם יחסית של חיבור ה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק', ולחלופין היישום החלקי של האמור במגילות – כפי שאציע בהמשך.

עדת קומראן אמנם מאופיינת ומורכבת מקבוצה קטנה מחמירה שהתבודדה מרוב העם. אולם דווקא הלכותיה אלו, הולמים את ההגמוניה המקראית המתאימה לכך - כוהני בית צדוק, ובתקופה זו ידוע לנו על עוד 3 קבוצות שהתבדלו: שעזבו את רוב העם בתקופה זו: בית חוניו שעזבו[146] למצרים ובנו שם מקדש, החשמונאים עצמם שברחו (גם) למדבר יהודה, והפרושים שניסו להקפיד על טהרה גבוהה מרוב העם.

ייתכן ועיקרון הדבקות באמת[147] ההולם את גישתם הכוהנית/סגפנית/נזירית של כותבי המגילות, הוא שחיזק את ההתרחקות מרוב העם. ומאידך, כנראה, זוהי אחת מהסיבות המרכזיות לתיאורי האיסיים[148] באהדה כה משובחת ע"י שלושת ההיסטוריים[149] ובפרט יוספוס שהקדיש 43 סעיפים לאיסיים מתוך 47 העוסקים בזרמים[150] (ארבעת הסעיפים הנותרים לצדוקים ולפרושים, כאשר הגדיר את עצמו כפרושי).

אולם רוב העם לא הצטרף אליהם ולמורה הצדק: "והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד" (חנוך צ' 6-7)[151]; במגילה 390Q4 שדנתי בה לעיל: "ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם"; ובפשר חבקוק ב' 5-9[152] "פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א  הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא  בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]".

הקרבה בין עדת קומראן ל'רבים' במק"א – יורדים למדבר ולדורשי צדקה:

דניאל יא' 33 מציין ש: "וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים". המונח 'רבים' מוזכר גם לקבוצה במק"א, בין אם לכמות לכמות רבה של אנשים, או לשם של קבוצה מסוימת: "ואילו מתתיהו לרבים" (א' 11); "אז ירדו רבים, בבקשם צדק ומשפט, אל המדבר, לשבת שם הם ובניהם ונשותיהם ומקניהם, כי כבדו הרעות עליהם" (ב' 29-30).

אפשר ש"אז" מצביע על כך שעוד לפני החשמונאים היו רבים/קבוצות שירדו למדבר, ודווקא החשמונאים הם שהלכו בעקבותיהם.

קאמפן, מזהה את עדת קומראן (שהם זהים ל'איסיים' בזיהויו) ל'רבים' אלו[153], בעיקר כיוון שה'רבים' הוא מונח של כינוי עצמי של כל עדת קומראן (וכינוי לקבוצה קטנה הוא 'היחד'), הם ירדו למדבר[154] יחד עם כל משפחתם – כפי שמצוין ב-????, הם דורשים צדק ומשפט – עיקרון מנחה במגילות, ואף איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 33[155]) תואם לחוק ביובלים נ' 12[156] (שהוא ספר מובהק של עדת קומראן[157]). אולי שבת זה הוא יותם התענית???

הקרבה בין עדת קומראן לחסידים[158] – טהורים וסופרים:

ייתכן שפשט התורה דורש מכול העם לאכול בטהרה[159], וכמובן הכוהנים נדרשים לרמת הטהרה הגבוהה ביותר[160] – כפי שהקפידה עדת קומראן[161], וכפי שציינה זאת כסיבת עזיבתה את ירושלים קודם לכן בתקופת ההתייוונות הקשה (המתוארת לעיל) תוך הדגשה של בעיית טומאה הרובצת ברוב עם הארץ (ממ"ת ד' 7-8)[162]. מספרי מקבים החשמונאים שמרו על טהרה גבוהה ולכך חיזוק  מ-11 מקוואות שנמצאו בארמונותיהם ליד יריחו[163]. לפי הפרושים מספרים שתחילה (כנראה בתחילת התקופה הטרום חשמונאית, בין שיירי הכנסת הגדולה ל'זוגות'[164]): "פרצה טהרה בישראל" (בבלי, שבת יג, ע"ב[165]). גם המקבים נזהרו מלאכול טמא[166] ויהודים נוספים בהמשך בית שני[167], וכנראה זוהי ההתבדלות ומקור שמם של הפרושים[168] - שהתרחקו (פרשו) מטומאת עם הארץ, כפי שגם מתאר מדרש קדום זה: "בגדי עם הארץ מדרס[169] לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת[170]. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והייתה מטפחתו מדרס לקודש; יוחנן בן גודגדה היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו, והייתה מטפחתו מדרס לחטאת" (משנה חגיגה ב' ז'). נמצאנו כי הפרושים מגדירים את עצמם בדרגה דרגת טהרה אחת מעל עם הארץ (מתוך 5 קבוצות), ואילו ברמה נמוכה לעומת 3 קבוצות של טהרה (כוהנים המקפידים על אכילת תרומה, כוהנים [ועוד?] האוכלים קדשים, וכוהנים העוסקים ב'חטאת' - הכנת הפרה האדומה), וכל ארבעת הקבוצות (מעל עם הארץ) מחמירים על בגדים כמדרס שנגע בו זב. הנחתי שאחת משלושת הקבוצות המקפידות יותר מטהרת הפרושים (אוכלי התרומה, קודש, חטאת) היא עדת קומראן, כיוון שהינם כוהנים, ומן השוואת הלכות טהרה בין הפרושים לעדת קומראן, שהאחרונה הקפידה על טהרה גבוהה יותר[171]. הנחתי שגם החסידים המתוארים במקבים הם קבוצה נוספת משלושת הקבוצות המקפידות יותר מטהרת הפרושים. כמו"כ, סביר שגם הצדוקים הם אחת מהשלוש קבוצות שמעל הפרושים, ו/או בית פלג (שאציע זיהויים בהמשך). צ'ריקובר למשל, הציע שהפרושים התפתחו לכדי לכת – והיא החסידים שבמקבים.

מק"א ז' 12-13 מתאר כך את החסידים: "ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים[172] לבקש צדק; וראשונים[173] החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש כוהן מזרע אהרון[174] בא בחיל ולא ירע לנו[175]". הנחתי שחסידי קהל סופרים אלו הם קבוצה קרובה לעדת קומראן, שכנראה פרשה ממנה, כיוון שעדת קומראן היא שאחזה בספריית קאנון התורה שנלקחה מירושלים[176], הכוללת כאלף מגילות[177], ומעידה על מסורת כתבי הקודש העיקרית בימי בית שני, וכן כוללת את מרכיבי יסוד של מסורת: כארבעת נוסחי התנ"ך (שבהמשך חלקם התפצלו לזרמים/עמים[178]), מסורות הלכה ופרשנות משלימות שחלקן מקבילות/קרובות למסורת חז"ל[179], חלקן מנוגדות לה[180], וחלקן ייחודיות או קרובות למסורות עמי-קדם. כנראה מגילות אלו הם שאסף יהודה המקבי לפי מק"ב ב' 13-15[181]. ??? טען שהחסידים עזבו את ירושלים לאחר שמנלאוס הרג את חוניו השלישי וארבעה נוספים. לאחר שהצטרפו לחשמונאים, עזבו אותם בגלל שלא כתובים שוב לאחר פרק מקב"א ז', וזה מתאים לעדת קומראן שאינה מקבלת את טהרת המקדש. ראולי הציע שמורה הצדק הוא חוניו השלישי, ואנטיוכוס הוא דימיטריוס.

עם זאת, כיצד ייתכן שהיו שתי קבוצות של סופרים בעמ"י? אפשר שסופרים הם חוג מצומצם שהיה קשור או מתנגד לסופרים אחרים, והרי ידוע לנו על ספרות של ספרים חיצוניים שלא נמצאו במגילות קומראן[182]. בנוסף לכך, ישנם עוד עורכי ותומכי שלוש ספרויות אחרות: ספרי המקבים, ספר גזירתא הצדוקי[183], והברית החדשה של הנוצרים. אמנם אלו אינם יכולים להיות מבין קהל הסופרים הנדון, כי הם מאוחרים לימיו של יוסי בן יועזר[184], וכמובן לא יכולים להיות הפרושים עצמם, שהרי הנהיגו את ההלכה (הפרושית): "דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב.. ואי אתה כותב הלכות" (גיטין ע"ב ובמקבילה בתמורה יד ע"ב)[185].

חיזוקים נוספים לקרבת עדת קומראן לחסידים הם מזיהויים העצמי כמשכילים באחרית הימים לפי מגילת פשר 174Q4[186]. ספר מק"א' 42 מציין שלמתתיהו והחשמונאים: "אז נאספו אליהם קהל[187] חסידים[188], גיבוי חיל[189] מישראל, כל מתנדב לתורה". תיאורם של החסידים עולה בקנה אחד עם סדרם וגבורתם המפורטים במגילת המלחמה (או"ח)[190], והביטוי 'מתנדב' גם כן נפוץ במגילות הכיתתיות[191], וכן בספר חנוך (פרק ???) מתוארים הטלאים – צעירי הצאן כ"מתנדבים לתורה והבורחים מפני הרעות".

עד כאן הצבעתי על הדמיון הרב בין עדת קומראן לחסידים, אך ישנם גם קשיים להתאמת חסידים אלו לעדת קומראן, לפחות בתקופת ההנהגה של מורה הצדק. תחילה, עדת קומראן עזבה את ירושלים למדבר או לדמשק, ואילו החסידים חזרו כבשו וטיהרו את בית המקדש כמסופר במק"א ד' 42-47[192] (וכן ט' 27[193]) ושם מצוין שלא היה בקרב בית חשמונאי נביא כדי לפתור שאלה הלכתית בנוגע למזבח. אילו מורה הצדק היה ביניהם, היה לכאורה אמור לפתור את השאלה ההלכתית/נבואית[194], ואפילו בלעדיו, נוכח ההלכות הקרובות שבמגילת המקדש ואגרת ממ"ת למשל, שהן לא נכתבו ע"י מורה הצדק, חברי[195] עדת קומראן היו יכולים לתת תשובה לבעיה ההלכתית הזו. יתרה מזו, בברית דמשק ו' 11-13 יש איסור לעדה: "וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי", אם כי ניתן לתרץ זאת כמתייחס לתקופה אחרת.

אם החסידים את קבוצה קרובה וביחסים טובים עם עדת קומראן, ייתכן והם המצוינים כצאן או הפרים הלבנים המתוארים בחזון החיות[196] שבספר חנוך צ' 29-38, אך הסברה הראשונה שאלו עדת קומראן עצמם. גם במקורות התלמודיים מוזכרים 'חסידים'[197], ואלו קרובים יותר להלכות עדת קומראן, יחסית מההלכה המרכזית של הפרושים (למרות שההלכה הפרושית הקדומה היתה יותר דואלית ומגוונת בדעותיה/מסורותיה). ייתכן מאוד, וכך מקובל במחקר[198], שצאצאיהם של עדת קומראן/חסידים אלו, הם האיסיים[199] המתוארים בהיסטוריונים כמאתיים שנה מאוחר יותר - בתקופת חורבן הבית השני, ע"י ארבעת ההיסטוריונים (פיליניוס הזקן, פילון האלכסנדרוני, דיו כריסוסטומוס מפרוזה, יוספוס פלביוס), ו/או הסופרים שלצד הפרושים המתוארים בברית חדשה (בנצרות)[200].

בפרק הבא אציע זיהוי שלילי לחסידים, וכן ל'בית אבשלום' ו'בית פלג':

ז.       הכתות שהתפצלו מעדת קומראן, והיחס לקבוצות נוספות מהתקופה:

דניאל יא' 35 מתאר שיתפצלו מן הצדיקים המלומדים אחדים או קבוצות: "וּמִן-הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן--עַד-עֵת קֵץ: כִּי-עוֹד, לַמּוֹעֵד". עדת קומראן זיהתה את עצמה כמשכילים באחרית הימים לפי מגילת פשר 174Q4[201]. ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק', מתוארות מספר קבוצות שעוזבות את העדה או חוטאות חלקית, למרות שאינם מבין היריבים המובהקים והרשעים הגדולים כאפרים ומנשה, ביניהם: בית פלג (בתחילת דרכם, טרם ההתחברות למנשה) ובית אבשלום.

החשמונאים כיהנו בבית המקדש החל מיונתן הוופסי בשנת 152 לפנה"ס, בהנחה שיוספוס[202] טועה כשציין שיהודה כיהן ככוהן גדול בשלוש שנים האחרונות לחייו (מלאחר מות אלקימוס בשנת 164 לפסה"נ, וכשלוש שנים עד מותו). בשנה זו להערכתי כבר מורה הצדק הפסיק לכתוב את 'המגילות הכיתתיות של מורה הצדק', היות וכאמור לעיל בהערכתי על ימי פעילותו, הוא כבר מאוד מבוגר. הקושי הגדול מספרי המקבים הוא שאין בהם ציון של הכתות: פרושים (והפוך: הפרושים גם לא מתארים חשמונאים) וצדוקים, אלא יש רק את המתייוונים והחסידים בלבד. יתרה מזו, לעניות דעתי, האיגרת הפותחת את מק"ב מיועדת לשכנע את יהודי מצרים, שהיו קרובים או חלק מעדת קומראן, לשוב לעבודת המקדש שכעת הוא טהור. סביר שההתכתבות זו באה להוכיח שההזמנה אכן הועילה, כך שיהודי מצרים קיבלו את מעמד בית חשמונאי ועבודתם במקדש, מול נוכח ה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' שמגנות את הכוהנים והטהרה בבית המקדש, אך זאת תיארכתי לתקופה הטרום-חשמונאית, ואין לנו מגילות לתקופה זו, מלבד ממ"ת ו'ברכה לשלום יונתן המלך' שהן דווקא גם חיוביות. אני מסכים עם דעת רוב החוקרים שהחשמונאים הכוהנים היו צדוקים (זולת הדור האחרון של שלומציון ובנה הורקנוס השני), והסיבה לכך נבעה כנראה מאימוץ הלכות ממ"ת ואולי אף ספר גזירתא שאפשר שהוא חלק או קרוב לברית דמשק, עובדה שמתחזקת עם גלגולה של המגילה לקראים[203] בגניזה הקהירית. אך מתי נוסדו הצדוקים?:

'בית פלג' הינה עדה/כת שפרשה מירושלים, קרוב לוודאי יחד עם עדת קומראן, אבל לאחר מכן שבה וטימאה את המקדש: "בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים" (ברית דמשק כ' 20), ולאחר מכן אף הסתפחה ל'מנשה': "ב֯ית פלג הנלוים על מנשה̇" (פשר נחום ד' 1). איזה כתות ידועות לנו יכולות להתאים לשלוש עובדות אלו? אציע שלוש קבוצות (חלופיות):

הראשונה הם החסידים המתוארים (3 פעמים) במקבים, היות ו: 1) החסידים עזבו את ירושלים (כמו ואולי עם עדת קומראן, והחשמונאים עזבו את מודיעין); 2) בהצטרפות החסידים לחשמונאים הם טיהרו (לטענתם) את בית המקדש לפי הלכות המקדש שלמדו בעדת קומראן והעלו בו קורבנות (ולטענת עדת קומראן רמה זו היתה עדיין טמאה) ומאוחר יותר, יחד עם הצדוקים, היוו את הקבוצה היחידה (או העיקרית) ששירתה בכהונה הגדולה מאחרי המתייוונים עד לימי שלומציון המלכה ובנה הורקנוס; 3) במק"א ז' 13-16 סברו החסידים בתמימות שאלקימוס לא יפגע בהם, למרות שיהודה המקבי לא האמין לו, כלומר הם היו עדיין קבוצה בעלת דעה נפרדת מיהודה המקבי, ואילו במק"ב יד' 14 טוען אלקימוס (ייתכן שמוצג כטענה שקרית) שהחסידים גורמים צרות למלכות ושיהודה המקבי הוא מנהיגם, דהיינו שהחסידים ויהודה המקבי מאוחדים כקבוצה אחת – זאת בהנחה המקובלת מחקרית ש'מנשה' הם החשמונאים/צדוקים. הצדוקים קרובים להלכות עדת קומראן בעיקר בענייני מקדש וטהרה, מדרשי חז"ל ועיקרון פרשנות הנצמדת לפשט התורה[204]. לפיכך אציע שחסידי בית פלג הם שכתבו את מק"א, ולא הצדוקים כפי שהוצע ע"י מספר חוקרים[205].

זיהוי מוצע שני ל'בית פלג': הם החשמונאיםראה מאמרה של שני והחוקר שהיא לוקחת ממנו[206].

זיהוי מוצע שני ל'בית פלג': הם בית חוניו הרביעי[207] שבמצרים, וכאשר הם נקראים חזרה בתחילת מק"ב ע"י החשמונאים[208], הם אכן חזרו (או כבר חזרו והאיגרת באה להציג זאת כרקע והצדקה), תוך שניסיונות השכנוע כללו הצדקה של רמת טהרה ואף תיאורי אש התמיד שעברה במסורת בין גולי בית ראשון (מק"ב א'). אך לפי עדת קומראן, חזרתם זו היא הטמאתם את המקדש. העובדה שגם כ-200 שנה לאחר מכן - בכשנת 35 לסה"נ, פילון האלכסנדרוני תיאר במצרים קבוצת תיאורפוטיים ואיסיים, ואלו הקרובים ביותר לעדת קומראן מבין הכתות, הרי שהם מתאימים להיות כחלק מבית פלג.

קבוצת 'מנשה' והצדוקים: 'מנשה' נזכרת בפשרי תהילים (טור ב', לפרק לז'/14-15) ונחום (ג'-ד' 3-4 עד שורה 6)  כקבוצה נגדית לעדת קומראן, לצידה של קבוצת 'אפרים' (אותה זיהיתי כמתייוונים), אך אינה נזכרת בברית דמשק – אותה תיארכתי כראשונה מבין ה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק', ולכן לעניות דעתי היא מאוחרת במספר שנים לקבוצת אפרים. לפי רוב החוקרים[209], אפרים הם הפרושים, ו'מנשה' הם הצדוקים, אך אבקש-אציע לדחות זאת, כיוון שלא סביר שהפרושים והצדוקים יחברו יחדיו[210], אפילו אם היה להם יריב משותף[211] - עובדה שאין בידינו סימוכין לכך. ואם העיקרון המנחה הזה נכון, מתחייב אפוא, או שאפרים אינם הפרושים, או שהצדוקים אינם מנשה (וכן הפוך). עם זאת, אפשרי שאחת מהקבוצות – פרושים/צדוקים, תהיה גם אחת מהקבוצות המגונות ע"י עדת קומראן – אפרים או מנשה. אטען שמנשה הראשונים היו מתייוונים עשירים, ואילו הצדוקים-בית פלג שנטמעו בהם בהמשך, גם נהיו עשירים בסוף ימי הבית השני, מה גם הכהונה והאצולה היו קרובים ונדבכים בשלטון. ישנה אפשרות שהצדוקים הם גם/או 'בית אבשלום', שלא נטלו יוזמה ואמירה מוצהרת כנגד הקבוצה היריבה ביותר של עדת קומראן – אפרים: "פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדקולוא עזרוהו על איש הכזב" (פשר חבקוק ה' 9-11), למרות הקרבה ביניהם.

כאן יוער שהצדוקים המתוארים בקדה"י יג' 298 שיש הם מחשיבים רק את ההלכות מהכתובים (ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה) אינם הולמים את הצדוקים המתוארים אצל חז"ל, שהרי אך רוב רובן/כל המחלוקת הינן על פירוש ולא על תוספת.

בכל אופן יש 2 בעיות התאמה לצדוקים, לשלילה ולחיוב: הראשונה שאם הם היו מקוללים, כיצד הם בירכו את יונתן המלך במגילת ה'ברכה לשלום יונתן המלך'? ואם הם היו מבורכים, כיצד זה שלא הוזכרה קבוצה/כת חיובית?           הפיתרון היחיד לסתירה זו (בהתעלם משאר ההתאמות), הוא שהצדוקים התפתחו לאחר תקופת הגינויים של עדת קומראן ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק', ומאז הם מבורכים..

הצדוקים ככת חיובית: אפשרות זו מתחזקת עם העובדה שההלכה הקומראנית והצדוקית קרובה, אלי אפילו כתוצאה מקבלת

הצעתי לתארך את מגילת 'מקצת מעשה התורה' (להלן תיקרא: "ממ"ת") לאחר מותו של מורה הצדק, היות והיא כתובה בלשון רבים ואינה בה סגנון נבואי (ולכן מקטלג אותה בקבוצה השלישית והאחרונה של הגדרותיי למגילות הכיתתיות: 'מגילות כיתתיות תיעודיות'). האפשרות שנכתבה ונשלחה בעשרים שנה טרם מינוי מורה הצדק פחות סבירה, היות והם מגדירים עצמם: "כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים" (ברית דמשק, טור א' 7-10), ולכן לא הולם כתיבה של מגילה כה חשובה לכוהן הגדול, ואמנם ייתכן שהיא "התורה אשר שלח א̇ליו" מורה הצדק בפשר תהילים ד' 8-9, ואז הצעתי זו תדחה. מכאן סביר שבתקופה זו – שנות השישים של המאה השנייה לפסה"נ, הצדוקים לא היו בעמדת שליטה ההלכה של הכהונה הגדולה.

אחרת בנוגע לצדוקים שהם חברים וקרובים לעדת קומראן, שאם אכן הן נוסדו רק בימי יונתן הוופסי או מאוחר יותר, כשכבר אבדו אפרים המתייוונים, אז כבר התגשמה התשובה של העם: "וככלות‏]  נ֯פצ יד עם הק̇[דש‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏]" 4Q248), שורות 9-10), ויחד עם החשמונאים, הם מבורכים, במיוחד נוכח ה'תפילה לשלום יונתן המלך'[212] (448Q4) שאותו אזהה בהמשך כאלכסנדר ינאי – צדוקי מובהק.

אני תומך את טענת ברושי שבתקופה הנ"ל טרם היו הפרושים[213], וגם אם היו, היו מעטים לפי כמות מנהיגיהם ('זוגות' בתקופה זו) והעבירו מסורות בודדות בלבד (אנטיגונוס בן סוכו למשל לא העביר שום מסורת הלכתית), אינם מוזכרים בספרי המקבים (בניגוד למַרְטִירים, חסידים וקהל הסופרים) ואין פרושים שמתארים את קרבות החשמונאים, ויוספוס מציין בקדה"י יג' 171-173 את הכתות ובכללם הפרושים רק בימי יונתן הוופסי בן מתתיהו (אם כי לא ברור מדבריו אם היו קיימים עוד קודם לכן). גם לפי סיבות נוספות הפרושים אינם בני התקופה או לפחות אינם דורשי החלקות-אפרים: הפרושים הציגו אופן שמירת המצוות (בפרשנותם והלכותיהם) כדבר חשוב וראשון באורח החיים[214], דבר שאינו הולמים את תיאורי נטישת המצוות לפי עדת קומראן (ראה פירוט לעיל על הכוהנים המתייוונים) נגד דורשי החלקות ואפרים בעבירות קשות וחמורות. השלטון והממשלה הראשון שהיה לפרושים היה מימי שלום ציון המלכה[215], כך התיאור בפשר נחום ב' 3-4: "פשרו על ממשלת דורשי החלקות" מחזק סברתי שדורשי החלקות אינם הפרושים – אלא היו בודדים או קבוצה שולית בקרב העם וההנהגה בתקופה זו, ורק אחרי שדורשי החלקות אבדו (פשר נחום ג' 3-4) – אז הפרושים התרבו. ידוע לנו שאלקימוס הנהיג את המתייוונים: (מק"א ז' 5[216]; 22) ואיתם קרא לדימיטריוס הראשון (פשר נחום ב' 2[217]) ועל כך ארחיב בניתוח על 'כפיר החרון'. בסיפורי ישו בברית החדשה הפרושים מובאים לצד הסופרים, אך צמד זה אינו מתקבל על הדעת, שהרי הפרושים עדיין אסרו על כתיבת תושב"ע בתקופה זו, ולכן סביר להניח שהפרושים ניסו להתקרב לאיסיים (צאצאי עדת קומראן) הסופרים[218], כשמנגד פתחו שנאה לצדוקים והתרחקו מבית חשמונאי[219]. אין לי אפוא הצעה לזיהוי הפרושים (בעיקר כיוון שטרם התגבשו לכת מספיק גדולה), אך מאידך יש הצעה לזהות מנהיג אחד מהם:

ח.    זיהוי כפיר החרון ומטיף הכזב:

כפיר החרון מתואר פעמיים ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק': "ולוא יגהה מכם מזור – פשרו [     ]׺ כפיר̇ החרון כי א̇נוכי כ̇ש֯ח֯[ללא]פ֯[רי]ם֯[ וככפיר‏]‏ [לבית יהודה פשרו ע]ל̇ כ̇ו̇הן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים" (פשר הושע, על הושע ה' 13-14Frg. 2 ,, שורות 2-3); "] על כפיר החרון אשר יכה בגדוליו ואנשי עצתו[  וימלא טרף‏] ח֯ירה֯ ומעונתו טרפה פשרו על כפיר החרון [       ] מות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים" (פשר נחום א' 5-7). רוב החוקרים מזהים אותו ביונתן אלכסנדר ינאי שנלחם בפרושים (הם 'דורשי החלקות') ולאחר מכן צלב[220] 800 מהפרושים. נקודה נוספת שמתאימה היא שהפרושים הזמינו את מלך סוריה דימיטריוס השלישי בן דימיטריוס איקיירוס להילחם נגד יונתן אלכסנדר ינאי, שניסה לכבוש את ב-88 ליד שכם. אך לא ידוע לנו שיונתן אלכסנדר ינאי 'יכה בגדוליו ואנשי עצתו', דבר המהווה קושי להתאמתו[221]. ואילו דבר זה מתאים לאלקימוס שהכה את יועזר או שנכלל בהצעתי לראש קבוצת אפרים, או את החסידים[222]. אך הטענה המכריעה לדחיית הזיהוי עם יונתן אלכסנדר ינאי היא שהיות וישנם זיהויים זהים ודומים לשאר 'המגילות הכיתתיות של מורה הצדק' שאותם הצעתי לתארך לתקופה הטרום-חשמונאית, ובראשם: אפרים ודורשי החלקות[223] - הקבוצה שמתוארת ברוב 'המגילות הכיתתיות של מורה הצדק', ולכן מגילה זו צריכה להיות בטווח הכתיבה של עד כדור לאחר מכן, ואילו ימיו של יונתן אלכסנדר ינאי הם בהפרש גדול מדי - כששים שנה. בנוסף, אני מחזק את הזיהוי המקובל של אלכסנדר ינאי כנמען של 'תפילה לשלום יונתן המלך', היות ולא סביר שבעדה כה דובקת באמת ובדעות חריפות על יריביה, תתקבל מגילה כה הפוכה. אמנם מספר חוקרים הציעו שאפשר שהוא שתי הדמויות יחד, זאת אם מגילת הברכה הובאה לקומראן מבחוץ - מתומך שאינו בדעה המרכזית של עדת קומראן, אך אבקש לדחות הצעה זו. שלישית, בימי יונתן אלכסנדר ינאי לא היה 'כוהן אחרון' (פשר הושע, שורה 2) של קבוצה כלשהיא, ובימיו[224] לא אבדה שום קבוצה/כת. אדרבא, בימיו ישנה את הפריחה המשמעותית של שתי הקבוצות/כתות המרכזיות: הצדוקים והפרושים.

אמנם לזיהוי תליית האנשים חיים אין התאמה ידועה בתחילת בית חשמונאי, ניתן להציע את רצח החסידים המתואר במק"א ז' 12-17, אך אז תתבטל הצעתי שזיהויים כקרובים לעדת קומראן (ומאידך הצעתי לחלופין לזהותם כקבוצת ביניים יריבה - 'אנשי עצתו'), ואם נקבל את האפשרות שהחסידים הם הפרושים (דבר שעולה עם המדרש בבראשית רבה סה', וכדעת מספר חוקרים), אז זה מתאים (ואז תדחה הצעתי שהפרושים טרם התגבשו לכת). אפשר שמדובר על רציחות קודמות של שני הכוהנים המתייוונים הראשונים[225], וראולי הציע גם אלו הנצלבים בימי אנטיוכוס הרביעי.

למרות מחלוקתי על זיהוי כפיר החרון ומועדו, אני מסכים עם הדיעה (מסקנתי העקיפה של דעות חוקרים) שפשר נחום (לצד פשר הושע) היא מגילה יחסית מאוחרת בין ה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק', היות ומצוין שכפיר החרון כיהן אחרון (פשר הושע, שורה 3), ושהפשר עוסק על דימיטריוס – אותו אזהה להלן בפסקה הבאה. הצעתי הראשונה שהוא אליקימוס – אחרון מבין שלושת הכוהנים המתוארים אפוקריפון ירמיהו, או ככוהן רביעי/אחריהם.

לפיכך, אני מאמץ את הצעתם של ראולי ויצחק רבינוביץ[226] שטענו שמדובר באירועים מתקופת (ולאו דווקא בימיו) דימיטריוס סוטר בן סליקוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפסה"נ[227] כאמור במק"א ז' 1 (ולא בימי בדמטריוס איקיירוס השלישי אבקריוס ששלט בשנת 100 לפנה"ס, כטענת רוב החוקרים). הציון של 'דמי]טרי֯ס מלך יון' ללא שמו המלא או מספרו כמלך, מלמד שכנראה מדובר על דימיטריוס הראשון ששלט בשטחים רחבים של המזרח התיכון.

זיהוי דימטריוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפסה"נ יכול להתאים רק לימיהם של שני כוהנים: אלקימוס (162-159 לפנה"ס), הלא-נודע/ים בשנים 159-152 ויונתן הוופסי 152 לפנה"ס (כאמור יוספוס טוען שיהודה המקבי גם כיהן 3 שנים לפני מותו, אך לא אדון באפשרות זו). הצעתי הראשונה מביניהם היא אלקימוס, שאמנם קשה לדון ולבחון את הכוהן האלמוני, אך היות ויונתן הוופסי הינו ראשון לכוהני בית חשמונאי (אף אם יהודה שימש כוהן גדול לפניו), הרי שאינו מתאים להגדרה של 'הכוהן האחרון' וגם התאמותיו לשאר התיאורים של כפיר החרון חלשות יותר. כך מתחזקת הצעתי לזיהוי של 'דורשי החלקות' כמתייוונים, שהם הכוהנים הרשעים ו/או מטיף הכזב (ולא מנהיגי חשמונאי, כדעת רוב החוקרים).

פשר תהילים לז', טור 1, 25-26: "[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות". 'קלות' משמעה קיום מצוות בצורה פחות מקפדת מעדת קומראן או משפט התורה, ואינה מתאימה לאפיון המתייוונים שנטשו את רוב מצוות התורה ואימצו מנהגי ניכר. יוסי בן יועזר איש צרדה כונה "וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא" (המקל) (משנה עדיות ח' ד'). כינוי זה ייתכן מרמז על היותו לאיש הכזב[228] המקל. להלן סקירת הלכותיו המקלות: ראשון מבין חמשת הזוגות, נשיא ישראל לפי מסורת הפרושים, העביר שלוש מסורות בענייני טומאה וטהרה במשנה עדיות ח' ד' בארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה (ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים), הראשונה מתירה אכילת מין חגב: "עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן", בשנייה שהנוזלים המגיעים מבית המטבחיים שבמקדש טהורים ומותרים לשימוש אף על פי שדם הקורבן התערב בהם: "וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן", הלכה זו מנוגדת למגילת המקדש (לב' 12-15)[229], והשלישית מקצרת את ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים כפשט במדבר יט' 14-16[230]: "וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב". הלכותיו אלו, וכן רבו אנטיגונוס בן סוכו ששמו היווני ולא העביר הלכות, ובנו שהלך לתרבות רעה[231], שונות עד הפוכות מההקפדה של עדת קומראן.

מאידך, לפי בראשית רבה סה'[232], יוסי בן יועזר היה בדרכו להיצלב, ואין זה קרוב לתיאור המוות במשפטי אש וגופרית שבפשר חבקוק י' 5-13 על איש הכזב, וכן יועזר מכונה 'חסיד שבכהונה'[233] (משנה, חגיגה, ב', ב') אולי כיוון שהקפיד על ענייני טהרה וגזר על טומאת ארצות הניכר[234] ועל כלי זכוכית[235] - בניגוד לדוגמאות אלו. אך ייתכן שכינוי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות[236], ומידה פחותה אף החלטתו להקדיש את חלק מרכושו לבית המקדש, בוצעה כנגד שיתוף הרכוש וההון בעדת קומראן. בימי יועזר נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב: ב), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת. דרכו של מטיף הכזב לפנות ל'רבים' כלעיל, ובפשר מיכה (1QpMic, Frgs. 8–10): "[אשר הואה יתעה את ה‏]פ֯ת֯אים", מתאים לקרבת הפרושים לרוב העם[237], ומטיף הכזב אינו מנהיג מדיני כמו הכוהן הרשע, אלא מנהיג רוחני-דתי שמעוות את התורה והמצוות. מאידך, בפשר נחום ב' 8 מצוין כי: "אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים", וטענתי שהפרושים בתקופה זו היו מנהיגים בודדים בלבד, וכאן יש לשון רבים למורים אלו. קושי נוסף הוא מפשר תהילים ב' 7: "מיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏", היות ולא ידוע שיועזר יצא למלחמה.

ט.    אובדן אפרים-דורשי החלקות תוך בדיקת היתכנות על הכתות השונות:

פשר נחום ב' 3-4 מתאר את הסבל של אפרים: "פשרו על ממשלת דורשי החלקות אשר לא ימוש מקרב עדתם חרב גוים שבי ובז וחרחור בינותם וגלות מפחד אויב ורוב פגרי אשמה יפולו בימיהם ואין קץ לכלל חלליהם ואף בגוית בשרם יכשולו בעצת אשמתם", ובהמשך (ג' 3-4) מתאר סופם: "פ̇ש֯ר֯ו֯[‏  ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם", וכן: "פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל". כפי שהנחת החוקרים לתארך כל תיאור מאורע לאחר היקרותו, הרי שאם תיאור אובדון זה של אפרים-דורשי החלקות לא היה מתממש בפועל, אזי הציפייה היתה שעדת קומראן היתה מתקנת ועורכת את המגילה-נבואתה השגויה. לכן, היות והפרושים רק התרבו לאורך הדורות, אזי אינם מתאימים להגדרת קבוצה זו. מאידך, ייתכן ולא הפרושים התרבו לחז"ל, אלא הפרושים אבדו ונטמעו בעמ"י, וחז"ל הם שמהווים את 'ישראל' שבסוף שורה 4. אם חז"ל (התנאים) אינם צאצאיהם הישירים של הפרושים, אזי מסורת חז"ל אמורה להיות קרובה יותר לעדת קומראן, ואכן לא רק שכך בית שמאי, אלא לאחרונה מתפתחת תיאוריה הטוענת שחז"ל אימצו את שיטת הדרש שאסרו הפרושים הראשונים, שהיא בעצם הרחבה של שיטת הצדוקים שפסקו הלכה רק מתורה כתובה (שכוללת מגילות כקומראן וגזירתא כתובות), אך ההרחבה ביטלה את הצורך להיתלות בכתוב, והדרש כבר ניפרץ לכלי אומנותו של התנא[238]. אפשרות נוספת ליישום הנבואה על חידלון אפרים היא על הצדוקים שאבדו מההיסטוריה, אך זאת כמאתיים שנה מאוחר יותר בסוף בית שני. כמו הפרושים לחז"ל, כך ייתכן שהצדוקים נטמעו בקראים שאולי הם מהווים את 'ישראל'[239] שבסוף שורה 4, לפחות בעת ההיא ועד ימי הביניים.

היחידים שאנו יודעים שאבדו (בכלל זה נטמעו בעמ"י) הם המתייוונים, ושאין להם זרם קרוב ממשיך שיכול לבטל יישום נבואה זו, אלא אם כן, אולי אפשר לראות את הפרושים כממשיכי דרכם, ואת הפרושים שהיוו בהמשך את 'ישראל' שבסוף שורה 4, ושהפרושים הם חז"ל. אך השלטון והממשלה הראשון שהיה לפרושים היה מימי שלום ציון המלכה[240], כך שפסוק זה מחזק את סברתי שדורשי החלקות אינם הפרושים – שהיו בודדים או קבוצה שולית בקרב העם וההנהגה, לצד העובדה שספרי המקבים לא מציינים אותם.

אפשרות חלשה נוספת היא החסידים, שגם עליהם קשה הזיהוי (ראה ניתוחי והצעותיי לעיל), ורק אציין שאם הם היו איסיים שאינם עדת קומראן, הרי שגם הם אבדו מההיסטוריה של כתות עמ"י.

היות וה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' מרובות בגינויים נגד ארבע קבוצות/כתות, שאמנם ייתכן וחלקם אותה קבוצה/כת רק בשמות אחרים, ולפחות שלוש מהם התאחדו (בית פלג למנשה, דורשי החלקות לעמ"י), עדיין קשה להבין כיצד מומשה נבואה כשזו: "ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע" (פשר תהילים ב' 7), בתקופה שכבר הצדוקים והפרושים היו קבוצות/כתות מרכזיות בסוף המאה השניה ותחילת המאה הראשונה לפסה"נ. זהו חיזוק נוסף להצעתי שהפרושים והצדוקים אינם אפרים-דורשי החלקות, והם טרם התגבשו ל(גודל) כת.

דווקא כוהנים ומתייוונים אלו 'זכו' לזיהוי ושיוך נמוך ע"י חוקרים[241], ורובם העדיפו לזהות את הקבוצה הנגדית העיקרית - אפרים – דורשי החלקות, כפרושים[242]. מלבד התאמות של שלושת הכוהנים שהצעתי לעיל, המתייוונים הם הקבוצה היחידה שנמחקה בין מאה השנייה או הראשונה לפנה"ס. ידוע לנו על משמרת בלגה שהתייונו בין השנים 172-163 לפסה"נ עד הישמדם נוכח הוצאתו להורג של מנהיגם מנלאוס בידי ליסיאס, וכן לא שמענו את המשכה של 'בית/אנשי טוביה'[243].

כאמור הצעתי לתארך את פשר הושע לאחד משני הפשרים האחרונים של ה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' ובטור ב' 12-13 מצוין: "פשרו אשר הכם ברעב ובערום להיות לקלו[ן‏] וחרפה לעיני הגואים אשר נשענו עליהם", ובדומה בפשר תהילים ב' 1: "יובדו בחרב וברעב ובדבר הרף מאף ועזוב חמ̇ה̇", ושוב בטור ג' 3-4: "פשרו א[שר‏ ]יחים ברעב במועד ה֯[תע]נ֯ית ורבים יובדו ברעב ובדבר". יום התענית הוא יום הכיפורים המוזכרים במגילות נוספות[244], רעב קשה מתואר גם במק"א ט' 24, לאחר ש: "ויהי אחר מות יהודה ויצוצו רשעים בכל גבולות ישראל ויפרחו כל פועלי און" (שם, פס' [245]23), ואציע את רעב זה, או לכל המאוחר את הרעב בשנת 141 לפנה"ס בו המתייוונים במצודת חקרא נכנעים מחמת הרעב ושמעון התרסי משתלט עליה (מק"א יג' 49), ואדחה את ההצעות לתיארוך מאוחר יותר של החוקרים[246].

י.       המשך מנהיגי בית חשמונאי עד לסגירת מעגל שנות הגאולה ואחרית הימים:

יש להם הלכות טהרה דומים של מקוואות וכלי אוכל, מטבעות 'חבר היהודים', צנועים בארמונות (מלבד ברכות השחייה) כחסידים),

הנחתי לעיל שהמשכילים שבספר דניאל הם עדת קומראן, כאשר החסידים המתוארים במקבים הם אחת הקבוצות שפרשו והתפצלו ממנה, ועדת קומראן לא השתתפה בניצחון מרד החשמונאים הראשון של כיבוש וטיהור בית המקדש, אך תמכה ביהודה המקבי והחזיקה תיאורים קרובים לניצחונו על הסלווקים, שהם מימוש ויישום חלקי של הגאולה העתידה לבוא (כשם שהפשרים מיישמים שוב, אך בסדר הפוך, נדבך של נבואה).

אך תמיכה זו סותרת את כישלון המלחמה המתואר במגילת 4Q471a (4QPolemical Text)[247] שסותרת את או"ח-המלחמה. על אף שאין בו שיוך או רמז דווקא לחשמונאים, היות ולא ידוע לנו על מלחמות נוספות בתקופה זו ומאז בית שני, החשמונאים הם המושא הסביר למגילה כיתתית זו. למרות זאת, ייתכן וקטע זה נכתב בימי הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, היות והוא מה'מגילות הכיתתיות התיעודיות' ומתאר את קרבות ביניהם עד שירושלים נפלה בימיהם, תיאור התואם לנבואה בפשר נחום א' 2-3.

רוב החוקרים מתארכים גם את המאורעות שמתוארות ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' לתקופה יותר מאוחרת: ליונתן הוופסי בן מתתיהו, יונתן אלכסנדר ינאי, ועד תחילת התקופה הרומית. מנגד טענתי שה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' נכתבו עד שנות החמישים של המאה השנייה לפסה"נ (ומאז עדת קומראן כתבה רק 'מגילות כיתתיות תיעודיות' של סופרי העדה שאינם נביאים כמורה הצדק), ולהלן אתייחס בקצרה גם לדמויות ולמאורעות התואמים בתקופה שלאחר מכן:

יונתן הוופסי בן מתתיהו: בימיו כבר נגמר המרד, אבדו המתייוונים, והניצחון הדתי הושג – בוטלו הגזירות. שנות שלטונו הרבות – 18, מצביעות על יציבות שלטונית, אם כי לא קיבל תואר ומעמד של מלך[248], ולכן מבחינה זו קשה להתאמתו למגילת 'ברכה ליונתן המלך', לצד העובדה שבמגילה זו? נזכרים בני משפחתו של יונתן אלכסנדר ינאי[249]. ומאידך, נוכח תמיכת עדת קומראן ביהודה המקבי כ'האיל בעל הקרן הגדולה' (חנוך צ' 15) וטענות נוספות כמפורט לעיל, הרי שנוכח העברת מטה השלטון מיהודה המקבי ליונתן הוופסי, סבירות גבוהה שתמיכת עדת קומראן המשיכה גם אליו, מה גם לא מצאנו שינוי ומחלוקת ממוקדת שמתוארכת לתקופה זו. אינו מתאים להיות 'כפיר החרון' שהיה 'הכוהן האחרון', כי הוא כוהן גדול ראשון (למרות שיוספוס ציין שיהודה המקבי כיהן 3 שנים) מבית חשמונאי. מספר נקודות דומות להתאמתו ל'כוהן הרשע', כגון: גם אם עבר בהמשך ימי הנהגתו להלכה פרושית (מההלכה הצדוקית?) כפי שטוען יוספוס (קדמוניות יג', 171-173), אך שסביר שלפני כן היה יותר קרוב להלכה של עדת קומראן (ובפרט שממ"ת, יחד עם עוד מגילות, קרובה לצדוקיות[250]) כך שייתכן והוא: "על הכוהן הרשע אשר נקרא על-שם האמת בתחילת עומדו" (פשר חבקוק ח' 9), ואף מותו היה אכזרי נרצח ע"י טרפון בייסורים ב-143 לפסה"נ (מקבים א' יב' 39; יב' 39-13 כה'), מתיאור המתאים ל"עשו בו ונקמות בגוית בשרו"; "אשר ישופטנו אל לכלה‏" (פשר חבקוק ט' 2; יב' 5). חיזוריהם של דמיטריוס הראשון ואלכסנדר באלאס אחריו עולים עם "ויאספו אלו כול הגוים ויקבצו אלו כול העמים" (פשר חבקוק ח' 5), ואף מותו היה אכזרי נרצח ע"י טרפון בייסורים ב-143 לפסה"נ (מקבים א' יב' 39; יב' 39-13 כה'), מתאים ל"עשו בו ונקמות בגוית בשרו"; "אשר ישופטנו אל לכלה‏" (פשר חבקוק ט' 2; יב' 5), ועל כך נוסף שגם בניו מתו (עניין המוזכר בטסטימוניה 41Q75 המפורשת כקללה אקטואלית[251]), מצביעה על חטאיו (וייתכן שחטאים אלו היו ידועים גם לעדת קומראן שהתנגדו להם. אך לעניות דעתי שיוך זה אינו נכון ומתאים כמו שאר הצעותיי לעיל, ואציע לדחות גם זיהוי מקובל[252] זה.

לעניות דעתי מגילת ממ"ת נכתבה לו או לכוהן האלמוני שלפניו בין השנים 159-152 לפסה"נ, זאת כיוון שכתיבתה כקבוצה בלשון רבים ולא ביחיד של מורה הצדק, אומרת, ככל הנראה, שמורה הצדק כבר אינו מנהיג את עדת קומראן[253], בהנחה שכבר נפטר[254], ובתקופה שכבר עדת קומראן לא חששה מההנהגה בירושלים – לאחר שניסו לרצוח את מורה הצדק, ולכן היא היחידה הגלויה[255] שנשלחת לגורם חיצוני. לכאורה אפשר שטרם מונה, אך היות ובתקופת 20 שנה אלו הם מתארים עצמם כ'כעורים וכימגששים' (ב"ד א' 9), הרי שפחות מתאים להם לכתוב מגילה כה חשובה ומדויקת. גם העובדה שהמגילה בסגנון ממלכתי, פונה בלשון בקשה מכבדת לכוהן הגדול, מעוניינת להשפיע על הלכות הכהונה והכוהנים, מברכת את הכוהן הגדול שיצליח כדוד ושלמה, מלמדת שהיא כנראה נכתבה לכוהן שאינו מתייוון קיצוני[256], כשלושת הכוהנים המתייוונים שהצעתי לעיל.

שמעון התרסי בן מתתיהו: לפי ספר מקבים א' בימיו באה גאולה כלשון במקרא (מקורות??) וגאולה מתוארת במגילות בסוף 490 שנה, אך נראה שימיו מוקדמים מדי לתקופה זו לפי המגילות!

כנראה הוא 'איש הבליעיל' לפי טסטימוניה 41Q75 המפורשת כקללה אקטואלית חוזרת[257] ולכן אינו גם הכוהן הרשע (אם כי איני מבטל לחלוטין את האפשרות שמדובר באותה הדמות). רציחתו ע"י ע"י תלמי בן חבוב, שליט יריחו, עולה לכאורה עם תיאור המוות המצוין לעיל, אך היות ונקבר בפאר רב, התאמתו נופלת. יצויין שגם בניו יהודה ומתתיהו נהרגו עימו. החוקר פרנק קרוס טוען ששמעון נהג להשתכר והפשר מטיף נגדו. במגילה‎4Q339 (4QList of False Prophets ar) ישנה הצעה להשלמה של בנו, יוחנן (הורקנוס) בן שמעון, בין נביאי השקר: "נ̇ב̇יא̇י‏ [ש]קרא ד̇י קמו ב̇[ישראל‏] ב̇לעם‏ [בן‏] בעור [ה‏]ז֯קן מ̇ביתאל [צד]ק̇יה בן כ̇[נ]ע֯נ̇ה [אחא]ב̇ בן ק[ול]י֯ה [צד]קיה̇ בן מ֯[ע]שיה̇ [שמעיה הנ]ח̇ל̇מ̇י [חנניה בן עז]ו̇ר [נביאה די מן גב]עון", ואם בנו נביא שקר, אזי ההנחה ש'חומץ בן חומץ', אך השלמת המהדיר לעיל מעט יותר מקובלת[258].

יוחנן הורקנוס: חז"ל מתארים את יוחנן הורקנוס כמלך החשמונאי הצדוקי הראשון[259]. מכתיר עצמו למלך[260] ב-135 לפסה"נ, בניגוד לדרכם של המכבים-חשמונאים הראשונים[261], וכורת ברית עם מלך נכרי שהמכבים-חשמונאים הראשונים נלחמו איתו, וכך מסופר בטסטימוניה 41Q75[262] על קיומה החוזר של קללת יהושוע בן נון לאיש הבליעל שבנה את העיר יריחו[263], שחלה על בניו אריסטובולוס[264] ואנטיגונוס שמתו בשנת 104 לפסה"נ.

יונתן המלך, אלכסנדר ינאי[265]: רוב החוקרים מזהים אותו כדמות גנאי בעדת קומראן: 'כפיר החרון', שהצעתי לזהותו לעיל כאלקימוס. כמו"כ, הצעתי שדימיטריוס המוזכר בפשר נחום (טור א', 2-3), הינו דימיטריוס בן סליקוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפסה"נ, כאמור במק"א ז' 1, המתאים גם לרוב האמור בפשר נחום, לצד נימוקי תיארוך מגילה זו כחלק מה'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק'. עם זאת, איני פוסל לחלוטין את האפשרות שמדובר בדימיטריוס איקיירוס השלישי (אבקריוס), ששלט בשנת 100 לפנה"ס ונלחם ביונתן אלכסנדר ינאי ב-88 ליד שכם ונמלט נפשו אל הר אפרים, ואז, כפי שמתואר במגילת פשר הושע[266], ולאחר מכן בעצת הפרושים שברחו לסוריה[267] ושעזרו לדימיטריוס (המכונה 'מלך אשור') ושיכנעו אותו לשוב להילחם יונתן אלכסנדר ינאי ביהודה, תוך ששמעון בן שטח[268] (לצד יהושע בן פרחיה שברח מצרימה[269]), אפשרי לזיהוי כ'מטיף הכזב (כחלופה להצעתי הראשונה ל'יוסי בן יועזר) שכרת ברית עם דימיטריוס[270], וכעונש ינאי צלב 800 מהפרושים המורדים (מלחמת היהודים א' 91-98; קדמוניות היהודים יג' 376-383)[271]. אפשר גם לא לבטל את הצעתי הראשונה, ולראות במימוש הפשר שוב כאפשרות שההיסטוריה תחזור על עצמה: פעם ראשונה במאורע הנבואי המקורי, עובר לתקופת חיבור הפשר, וזה חוזר וממשיך בדורות הבאים וכלה באחרית הימים, ביישום חלקי או מלא. בגידה זו במלכות, אולי מרמזת על אי-הממלכתיות של הפרושים[272], כנגד עדת קומראן במגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך', שעולה גם עם תיאורו של יוספוס "שעלה על אחיו בגילו ואורך רוחו" (קדמ' יג', יב' 1; מלח' א', ד', 1).

תמיכתם במלכות בתקופה זו עולה עם 490 שנה ומגילת מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו (כפשרים על דניאל), לצד היות ינאי צדוקי (שלע"ד אינם מנשה מסיבות יותר חזקות כהוכחות התיארוך לימי טרום מרד החשמונאים), ונראה שזהו המשך ישיר של אגרת ממ"ת בה נשלחות הלכות התואמות לצדוקים לכוהן הגדול (שמאז כנראה הוא צדוקי), ועולה עם מגילת המקדש, שיוחנן הורקנוס אימץ ממנה את הטבעות לקורבנות בבית המטבחיים (לד' 6), וכנראה גם את חבר הכוהנים המוזכרים במטבעות מימיו מהמועצה/ממשלה בת 36 השרים בטור נו' 11-15 (שתואמת לתיאור דיודורוס סיקולוס בשמו של היקאטיוס איש אבדירה [ספר א' 70] – גם ממצרים מאותה תקופה). יוצא שיש לנו בין קבוצה אחת המאוחדת שכוללת שלוש קבוצות משנה או שלוש קבוצות משנה (איסיים + בייתוסין [בית-א/סין] + צדוקים) לבין נגד – הפרושים.

בימיו גם חנניה וחלקיה צאצאי חוניו סייעו למדינה החשמונאית בכך שעמדו על כך שתמשיך להיות מדינה, ושקלאופטרה לא תשתלט על הארץ[273] - וזה חיזוק שאין יריבות בין משמרות הכהונה צדוק ויהוריב (דבר שאינו מוזכר בשום מגילה, ובפרט נראה שלגיטימי במגילת המלחמה-או"ח), וגם חיזוק לבני צדוק עם הצדוקים שאלו החשמונאים בתקופה זו, ובחיזוק עקיף שהחשמונאים קיבלו עזרה מבני צדוק, כפי שנראה שבמלחמות החשמונאים היה שימוש מגוון במגילת המלחמה-או"ח.

סגירת מעגל השנים בימי יונתן אלכסנדר ינאי:

בכל אופן, בין אם יונתן המלך הוא הוופסי או אלכסנדר ינאי, יוצא שבכל אופן אינו משבט יהודה ובית דויד, עובדה שפוסלת את הבנת החוקרים שעדת קומראן ציפתה למשיח אהרון ודויד בימיהם, ותיאבו את החשמונאים. גם נבואת דניאל ט' 24 מחזקת מסורת זו: "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן, וּלְהָבִיא, צֶדֶק עֹלָמִים[274]; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא[275], וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים[276]", והצעתי שמימוש תשועה זו ('צדק עולמים') קרתה בתקופת יונתן אלכסנדר ינאי (490 שנה מחורבן בית ראשון[277], יוצא סביב השנים האחרונות של המאה השנייה לפסה"נ, ומתאים לפער של 56 השנה שבין השבוע ה-62 ל-70), היות שלפניו לא היתה מלכות בישראל (היא תקופת הכפרה לישראל: 'לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן'). יצויין כי חלק מחז"ל פירשו את נבואת דניאל זו לזמן מאוחר הרבה יותר - לחורבן בית שני[278], וכמובן הפול לחורבן ולא לתשועה ('צדק עולמים'). ימים אלו מתאימים גם ל-40 שנה לאחר מות מורה הצדק (ואם נניח שמורה הצדק פעל 40 שנה, אזי יש 80 שנה בין ה-390 עם התוספת 20 ל-490) – 56 שנה לאחר מות חוניו השלישי בפרקים הקודמים שייכתי את ההתבוללות שלפני אנטיוכוס הרביעי, גזרותיו ומרד החשמונאים, לתקופה המתחילה ב-410 שנה (390+20) לאחר חורבן בית ראשון, יוצא החל משנות השבעים של המאה השנייה לפסה"נ. כך יהודה המקבי או מורה הצדק כגיבור לאומי, אך שתקופת שלטונו היתה קצרה, והיא חלה בשבוע (7 שנים) ה-62 לחורבן בית ראשון (דניאל ט' 25-26), קרי, לאחר 434 שנה, יוצא סביב שנות החמישים של המאה השנייה לפסה"נ.

לפי מגילת אפוקריפון ירמיהו ב' 3-4, קשה לפרש אם לאחר 490 תבוא רעה על הארץ, או עשרת היובלים מתייחסים רק לתקופה הקשה עד מלוא 490 שנה:

"ובק]ש[ו‏] פ֯[נ‏]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם

3  בעבור מעל֯ם‏ [א]ש֯ר֯ מעל[ו‏ ]ב֯‏[י‏ ]עד שלמות עשרה

4          יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון‏ ]ובעורון ותמהן

5             הלבב ומתם̇ הדור֯[‏ ]ההוא א[קרע‏ ]א̇ת הממלכה מיד המחזיקים[279]

6             אתה ו֯[ה]קימותי̇ ע֯ליה אחרים מעם אחר[280]‏ ומשל

7             ‏[הז]דון בכ֯ל̇[‏   הא]רץ וממלכת ישראל‏ תאבד בימים

8             ההמה[י]ה̇[יה מלך וה]ו̇א גדפן‏ ועשה תעבות וקרעתי

9‏          [את‏] ממלכ֯[תו והמלך ה‏]הוא‏ למכל[י]ם‏ ופני מסתרים מישראל

10           ‏[    ]לל‏[ תשוב‏ ]ל֯גוים‏ רבים‏ וב̇נ֯י̇ ישראל זעקים

11           ‏[מפני על כבד בארצות‏ שבי‏]ם֯ ו֯[איןמשי]ע֯ להם

12           ‏[יען ביען חקתי מאסו ותרתי געלה נפשם ע]ל̇[ כן‏]"

וכנראה ההמשך בFrg. 2 Col. iii (formerly frg. 3):

1‏          "[את‏ ישרא]ל‏ מעם‏ בי̇מ֯ו̇‏ אשבר‏ את‏ ממלכת‏ [מצרים‏          ]

2‏          [את‏ מצרי]ם֯‏ ואת‏ ישראל‏ אשבר‏ ונ̇[תתו‏ לחרב‏       ]

3             ‏[והש]מותי א[ת‏ ]ה֯[א]ר֯ץ ורחקתי‏ את‏  האד֯ם֯[ ועזבתי‏]

4             ‏[  ]את‏ ה̇א̇רץ ביד מלא֯כי המשטמות והסתרתי‏ [פני‏]

5             ‏[מיש]ר̇אל וזה להם האות ביום עזבי את הארץ[ בהשמה‏]

6             ‏[ושב]ו֯ כהני ירושלים לעבוד‏ אלהים‏    אחרים[ ולעשות‏]

7             ‏[כתע]בות ה֯[גוים‏           ]ל‏[          ]ל‏[               ]"

היות ואלכסנדר ינאי לא המשיך בבריתות של החשמונאים לפניו לכרות ברית עם רומא, והיות שהם מתקרבים ומנסים לשלוט יותר במזרח התיכון, מראה שהוא היה יותר חזק ועצמאי - זה עולה עם 490[281]. תאריך זה מתאים ליוספוס שמציין בקדה"י יג' 301 שאריסטובלוס מלך 481 שנה מאז החרבת בית ראשון. מועד זה קרוב ל-480 שנה בין יציאת מצרים לבניית בית ראשון: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַה'" (מלכים א' ו' 1).

בגידת הפרושים המשיכה גם 3 פעמים ע"י הורקנוס השני (ואנטריפסטרוס) שהציעו נאמנות מלאה לרומאים, יותר מאשר הצדוקים אריסטובלוס ואנטיגנוס.

אחרית הימים:

חוקת חיים חדשה באחרית הימים: ב"ד 6, 11. מקומות אחרים במגילה זו? 19, 21B, 20, 1; 12, 22-23, 14, 19. סה"ע ופלוקילגיום 1, 11 מובעים תקוות אחרות. מאמר תורת שני המשיחים, ליוור, בתוך חקרי מקרא וממ"י, כמ' 165-167.

וכנראה כת מדבר יהודה הגדירו ימיהם כ'אחרית הימים' (ממ"ת א' 6).

באשר לייחוס המקובל של חוקרים של פשר ישעיה א' לניסיון תלמי לתירוס לעלות לירושלים במלחמתו ביונתן המלך בן יוחנן, אציין שייתכן ומדובר בתיאור קרבות בתחילת ימי בית חשמונאי, או תיאור לאחרית הימים, ובכל אופן, בפשר זה אין דמויות או קבוצות שניתן לשייכן היסטורית יותר לתקופה היוונית מאשר הרומית ולהפך.

למרות שרוב החוקרים עומדים על כך שעדת קומראן ראתה (וכתבה) את ימיה כאחרית הימים, לפי פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8, פרשנותם הסתייגה מפורשות להודיע מתי או מהו 'גמר הקץ', דהיינו הדור האחרון ממש: "למען ירוץ֯ ‏[הקורא בו‏   פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו אשר יארוך הקץ האחרון ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה".

יתרה מזו, בשתי מגילות טרום כיתתיות יש זאת במפורש על נבואת נחמה של מועד בניית המקדש המיועד: מהשני לשלישי[282]. בנוסף, היות ועדת קומראן אחזה (וכנראה חיברו) שתי נבואות נחמה נדחות אלו, הרי שידעו שאין בית המקדש השני הוא זה שעליו ניבאו הנביאים, אלא הוא עתיד להיבנות באחרית הימים. עובדה זו מצטרפת לחרם שעשו עדת קומראן על העלאת קורבנות למקדש[283] והגדרתו כטמא[284] (או שמטמאים אותו). עם זאת, ייתכן שהביטוי 'אחרית הימים' משמעותו דור הבא מאוחר יותר (כפי שפירש אבן עזרא) ולא בסוף כל הדורות או המועד העכשווי. כך למשל סרך העדה מפרט על אחרית הימים אך אלו אותם ימים (מאמרה של כנה ורמן במבואות ומחקרים ב' עמ' 529).

מגילות קומראן טוענות שחלק מהנבואות נדחות לעתיד לבוא, בעוד רבים פירשו זאת רק על נבואות תוכחה[285].

יא. סיכום:

ביקשתי לחלק כרונולוגית של המגילות הכיתתיות לשלוש קבוצות, ולעיל הבאתי את עיקרי המגילות לכל תקופה, לצד הוכחות לתקופתה.

קוצר בטווח זמן לאחר תיארוך מגילה, קיים גם לגבי ספר חנוך שרובו מתוארך למאה השלישית לפנסה"נ (ורק חמישתו לאמצע המאה שנייה לפנה"ס), וכן לחציו השני של ספר דניאל[286], כאשר לשניהם נמצאו פשרים במגילות הכיתתיות

עובר לימי הפילוג והפולמוס של הכתות באירועי שנות השישים של המאה השנייה לפסה"נ – מועד חיבורם של רוב 'המגילות הכיתתיות של מורה הצדק', וכלה ב'מגילות הכיתתיות התיעודיות' שנכתבו סמוך לשנת 100 לפסה"נ ומאוחר יותר. חלוקה זו מציגה פתרון לקושי של שיוך מגילות כיתתיות למורה הצדק למול אי-תיחומם לתקופה סבירה של עד כדור.

היישומים החלקיים:

התשובה החלקית מממשת את נבואות הנחמה והגאולה באופן חלקי, באופן דומה ליישום של פשרים באופן חוזר וחלקי – בסדר הפוך – מהעתיד להווה. אמנם בית חשמונאי ובעלי בריתם הם כנראה צדיקים בעיני עדת קומראן וקרובים לבני האור, אך הם זוכים ליישם רק חלק מהשיטות של מגילת המלחמה, שסופה אינו בהיר[287]. כפי שאפרט בהמשך על העיכוב של היישום לאחרית הימים, כך בתקופה זו בוצע מדגם של הגאולה, כאשר עדת קומראן הינה צופה מהצד ואינה חלק מההנהגה ומלחמת בני האור נגד בני החושך.

זאת ועוד, היות והמחקר המקובל מתארך את חיבור המאורעות לאחר התרחשותם, סביר שלפי גישה זו, תיאור המאורעות יהיה מדויק, שכן מחברי המגילות דייקו בתיאור המאורעות שכבר קרו (או תיקנו נבואות שדרשו תיקון). ואולם, כאשר אין התאמה גבוהה בין תיאור במגילות למאורעות, נדמה שיש לתלות זאת בחוסר ידע היסטורי חיצוני, או ביישום חלקי וכד'.

לצד הצעתי שתקופת המאורעות המתוארות ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' הן לכל המאוחר עד שנות ה-50 למאה השנייה לפסה"נ, טענתי לחלופין, שניתן להסביר את הדמיון למאורעות אחרים, מאוחרים יותר, בעיקרון 'היסטוריה חוזרת', ובמיוחד בתקופת החשמונאים בה הקשרים בין מלכי חשמונאי למנהיגי ניכר היו רבים, לצד שפיכות דמים רבה. זהו למעשה גם אחד המסרים של הפשרים: הם מיושמים על מאורעות אקטואליים בתקופתם (שנות השישים של המאה השנייה לפסה"נ), למרות שהנבואות התכוונו למאורעות שכבר היו (רובם סמוך לחורבן בית ראשון), וכך רומזים שמאורעות דומים יקרו שוב גם בדורות מאוחרים[288]: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קוהלת א' 9), תוך שכמובן היישום יהיה חלקי או נתון לפרשנות.

בנוסף לתיארוך המאורעות המוזכרים/מרומזים במגילות, הגעתי לתובנות שונות לגביהן, ביניהן:

אנשי בית חשמונאי (ובעיקר יהודה המקבי) מבורכים ע"י עדת קומראן, שכן הם מיישמים חלקית את האמור ב'מגילות הכיתתיות של ימי חורבן בית ראשון', ובכללם ובמיוחד את מגילת המלחמה, לצד הקרבה ההלכתית בין הצדוקים (והחשמונאים) לעדת קומראן. מאידך, תמיכה זו לא התפתחה לכדי שותפות של ממש בלחימה מול היוונים, ואף עדת קומראן לא הצטרפה לטיהור המקדש וחזרה אליו, כפי ששבו החסידים, וכפי שבוקשו יהודי מצרים באגרת הראשונה למק"ב.

הצעתי זיהוי לקבוצות השונות בתקופה זו.

לא הבאתי טענות נגדיות לפָּלֵאוגרפיה המשמשת ככלי העיקרי לתיארוך כתיבת המגילות[289], היות ואין בתיארוך זה בכדי לקבוע את מועד חיבור המגילה, כי ייתכן שהעותק שלפנינו הנבחן מהווה רק עותק שנכתב-הועתק מהחיבור המקורי, מס' דורות לאחר מכן.

יב.  קיצורים ביבליוגרפיים[290]:

Vermes, Discovery in the Judeam Desert             Vermes, Discovery in the Judeam Desert, New York 1956, pp. 68-69

אפרון, חקרי התקופה החשמונאית אפרון יהושע. חקרי התקופה החשמונאית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ם.

אליאור, זכרון ונשייה         אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.

אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק             אשל, חנן. 'שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק'. ציון עא [תשס"ו]: עמ' 151.

אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ד/2004.

בן שלום, חסידות וחסידים בבית שני              בן שלום מנחם. חסידות וחסידים בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008.

ברושי, כת האיסיים וזרמים דתיים בימי הבית השני                  ברושי, מגן. 'כת האיסיים וזרמים דתיים בימי הבית השני: הגדרות סוציולוגיות'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה, חיפה ביאליק תשס"ו: כרך ד'.

ברושי ואשל, אנטיוכוס      M. Broshi and E. Eshel, 'The Greek King is Antiochus IV (4Qhistrorical Text – 4Q248)', jjs, 48 (1997), pp. 120-129)

גדליה אלון, 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים'          גדליה, אלון. 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים', מחקרים בתולדות ישראל, ת"א, עמ' 15-25.

גייגר, המקרא ותרגומיו     גייגר, אברהם. המקרא ותרגומיו, בזיקתם להתפתחותה הפנימית של היהדות, ירושלים: ביאליק, 1948.

דימנט, 4Q389                     D. Dimant, '4Q386 ii-iii: A Prophecy on Hellenistic Kingdoms?' RevQ 18 (1998) 511-29

דימנט, אור חדש                                  D. Dimant, 'New Light from Qumran on the Jewish Pseudepigrapha: 4Q390', J. Trebole Barrera and L. Vegas Montaner (eds.), The Madrid Qumran Congress, II (STDJ, 11), Leiden, New York, Köln & Madrid 1992, pp.405-447

דימנט, אידאולוגיה והיסטוריה עפ"י חזון החיות        דימנט, דבורה. 'אידאולוגיה והיסטוריה עפ"י חזון החיות'. כלים שלובים, מגילות קומראן והספרות החיצונית האפוקליפטית. ירושלים: ביאליק, תש"ע.

הנגל, יהדות והלניות          M. Hengel, Judaism and Hellenism, 1974, 1-2, London and Philadelphia

ורמן, האפוקריפון של ירמיה ופסידו יחזקאל                               ורמן, כנה. 'האפוקריפון של ירמיה ופסידו יחזקאל'. הספרות האפוקליפטית בימי בית שני. משרד הביטחון: 2003

ורמן, קצים וקץ בבית שני ורמן, כנה. 'קצים וקץ בספרות בית שני', תרביץ עב', תשס"ג, עמ' 37-58

יוספוס, קדה"י                    יוספוס, פלביוס. קדמוניות היהודים. תרגום א' שליט, תשמ"ה-1985

ישי, מלחמת הקץ                רוני, ישי. 'הדגם של תיאור מלחמת הקץ'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה, חיפה ביאליק תשס"ו: כרך ד'.

לוריא, מגילת תענית          בן ציון, לוריא. מגילת תענית, פרשיות בתולדות בית חשמונאי לאור משנה קדומה. ירושלים: ביאליק, 1996.

כץ, כצאת השמש                  מ', כץ. כצאת השמש, על נבואה בהתגשמותה עד-עת קץ. ירושלים: תשס"ט-2009.

פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה       יאיר, פורסטנברג. טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה. מאגנס, 2016.

פיליפ

Davies, Philip R. “Hasidim in the Maccabean Period.” In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.

http://eds.b.ebscohost.com/eds/detail/detail?vid=3&sid=ad3e8047-513c-4bda-a1a0-867caec597b7%40sessionmgr106&hid=114&bdata=Jmxhbmc9aGUmc2l0ZT1lZHMtbGl2ZQ%3d%3d#AN=edsbeb.B9789047418931.s003&db=edsbeb

פלוסר, כתות מדבר יהודה ותקופתן                                ד', פלוסר. "כתות מדבר יהודה ותקופתן". מחניים ס"ב. מר-חשוון תשכ"ב.

פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים                    דויד, פלוסר. "פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום". ספר זכרון לגדליהו אלון. תל אביב: קיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 133-168.

פסטור, אדמה וכלכלה        J. Pastor, Land and Economy in Ancient Palestine, London and New York 1997

קרוס, הספרייה העתיקה של קומראן             F.M. Cross, the Ancient Library of Qumran and Modern Biblical Studies, Garden City 1961, pp 114-115

ראולי ורבינוביץ, פשר נחום              H.H. Rowley, 4QpNahum and the Teacher of Righteousness', JBL 75 (1956), pp. 188-93; Isaac rabinowitz, “the Meaning of the Key ('Demetrius')—passage of the Qumran Nahum-Pesher ,” JAOS 98: (1978), 394–399

רגב, הצדוקים והלכתם       איל, רגב. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.

רגב, יוסי בן יועזר וקומראן E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27

ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקבים Gmirkin, Russell. “The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict” In The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery. Proceedings of the Jerusalem Congress, July 20-25, 1997. Ed. by Schiffman, Lawrence H., Tov, Emanuel, VanderKam, James C. Pages 486-496. Jerusalem: Israel Exploration Society in cooperation with the Shrine of the Book, Israel Museum, 2000:

רפפורט, פירוש למקבים א'               ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש. א', רפפורט. ירושלים: יד בן צבי, 2004.

קאמפן, חסידים                  J.I. Kampen, The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees, Atlanata 1998

קיסטר, השורש נד"ב          מנחם, קיסטר. "השורש נד"ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה". מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.

קיסטר, לתולדות כת האיסיים                        מנחם, קיסטר. "לתולדות כת האיסיים עיונים בחזון החיות, ספר היובלים וברית דמשק". תרביץ, כרך נו', חוברת א'. תשרי-כסלו תשמ"ז, pp. 1-18.

קנדי-הראל, יום הכיפורים                שלומית, קנדי-הראל. יום הכיפורים במגילות קומראן ובספרות הקרובה לה. דוקטורנט באונ' בר-אילן: תשע"ד.

שוורץ, חסידים

D.R. Schwartz, 'Hasidin in maccabes 2:42?', SCI (Scripta classica Israelica), 13 (1994), PP/ 7-18

שטרן, מותו של חוניו השלישי          מנחם, שטרן. "מותו של חוניו השלישי". ציון, 1960/תש"ך, עמ' 1-16.

שצמן, 'תולדות הרפובליקה הרומית', שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים: 1991.

תימותי

Lim, Timothy H. “The Enochic Circles, the Hasidim, and the Qumran Community.” In Enoch and Qumran Origins: New Light on a Forgotten Connection. Ed. by Boccaccini, Gabriele. Pages 204-206. Grand Rapids: Eerdmans, 2005.

”In Enoch and Qumran Origins: New Light on a Forgotten Connection. Ed. by Boccaccini, Gabriele. Pages 204-206. Grand Rapids: Eerdmans, 2005.

At one point in the history of research it was customary to associate al references to elect groups in the books of Enoch, Daniel, and Jubilees with the Hasidim, and regard them as the forerunners of the Essenes (and Pharisees) (Hengel 1974)

In his classic Judaism and Hellenism, Martin Hengel proposed that an organied group, the "assembly of the pious," or Hasidim (1 Macc 2:42; 7:12-13; 2 Macc 14:6) was the precursor of both the Essenes, and subsequently of the Qumran...

Hengel calls the Hasidim "a clearly defined Jewish party" and portrays them rather broadly as the parent movement of second temple Jewry


[1] ראה דימנט, תולדותיה והשקפותיה של עדת המגילות, עמ' 30.

[2] הסברים של כתיבת המגילות בשלבים לא התפתחו במחקר. אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק, ניסה לחלק את מגילת פשר חבקוק לשתי תקופות שונות, אך בעצם צריך לחלק עוד כמה מגילות כיתתיות, או לתארכם למסגרת זמן מצומצמת-אפשרית למחבר אחד.

[3] אמנם ייתכן שעדת קומראן ישבה קודם לכן בדמשק ו/או בירושלים. ברושי (תשנ"ב, עמ' 55) סובר שאין אפשרות לקבוע אם היישוב נוסד באמצע המאה השנייה או בסופה, אך רוב החוקרים (למשל: לאפרוזה 1976, עמ' 33, 1997, עמ' 75, 97; שטגמן 1998, עמ' 51, האמבר 1999, עמ' 196) נוטים לייחס את התחלת היישוב לערך לשנת 100 לפני הספירה, ואילו מאגנס (2002, עמ' 65) מאחרת למחצית הראשונה של המאה הראשונה.

[4] עוד 3 היסטוריונים פירטו על האיסיים (פילון האלכסנדרוני, פיליניוס הזקן, דיו כריסוסטומוס מפרוזה), אך רק יוספוס פירט גם על התקופה הטרום-חשמונאית.

[5] לאחר מכן מצאתי שפרופ' חנן אשל במאמרו '40 שנה למ' המקדש', גם הציע לחלק את המגילות הכיתתיות לשלוש, אך בחלוקה שונה.

[6] מגילות שאינם כיתתיות אלא בקטגוריית 'קדמוניות': חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, מגילת המקדש, ספר היובלים. זאת על אף הדימיון הלשוני וההלכתי.

[7] לא אנתח לגבי 13 פשרים שאינם שיטתיים/רצופים, אם הם בכלל הקבוצה הראשונה של 'המגילות הכיתתיות של ימי חורבן בית ראשון', או אם הם של מורה הצדק – כחמשת הפשרים השיטתיים/רצופים וברית דמשק.

[8] 331Q4, קטע 1 ב', 7.

[9] 332Q4, קטע 2, 6.

[10] 333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ.

[11] לדיון על שלומציון הורקנוס אמליוס ופותלאיס, ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 124-121.

[12] מבין שבע תעודות כלכליות, מגילת 4Q348 מציינת את הכוהן: "{יוסף בן קומ]דיוס" שכיהן בין השנים 46-47 לאחר ספירת הנוצרים, כך שזה מעיד על כך שנכנסו עדיין תעודות למערה החשובה ביותר ממש לפני המרד הגדול, וכנראה היתה קהילה שעדיין השתמשה במגילות אלו עדיין.

[13] לא אדון אנתח לגבי מגילות הסרכים, אם כי אציין כי כנראה הן נכללות בקבוצה שלישית זו, וההלכות שבהן משכתבות מברית דמשק ודומות לה שמורה הצדק חידש וחיבר.

[14] אלישע קימרון קרא לה 'עתידות' לפי סדר היובלים (כרך 2, עמ' 248) לפי הצעת ורמן, קצים וקץ בבית שני.  דבורה דימנט ההדירה את המגילה בסדרת התגליות כרך ל' בשם 'דברי ירמיהו', ובאור חדש, פירשה את  המגילה. בנוסף ראה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 21-23.

[15] בהמשך נראה שגם מתוחמת רק ליובל – 49 שנה.

[16] משנת 516 או 534 לפנה"ס (לא אדון ונסה להכריע במועד המדויק).

[17] כנראה מתאר את ימי בית המקדש הראשון, בהם רוב המלכים לא הלכו בדרך ה' בשתי הממלכות. גם בספר היובלים (למשל: א' 9-16; כג' 16-30 ועוד) מודגש שכל ישראל עזבו את התורה בסוף בית ראשון והפרו את הברית עם האל, וכן בחזון החיות של חנוך סט' 73; פט' 94 – צ' 58. בפרט מציינת זאת ברית דמשק (ה' 2-5): "ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ {נפ׺׺‏} נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע ויושוע והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד צדוק".

[18] זולת כנראה עזרא נחמיה זרובבל ויהושע שכן הלכו בדרך ה', כנראה הם המוזכרים בחנוך פט' 72-73. אפשר שמדובר בשלושת השבטים: יהודה בנימין ולוי, נוכח העובדה שמצוין 12 לפני כן.

[19] כנראה אלו הנביאים חגי ומלאכי שהטיפו לעם ולכוהנים לדבוק בדרך ה' – ה'מצוה'.

[20] סיום תקופה זו חיובי, העם והכוהנים מבינים ושומעים לתוכחת הנביאים.

[21] תקופה זו נסקרת בשמונה דורות בספר נחמיה יב' בשתיקה לגבי מעשיהם: ידוע בן יונתן היה הכהן הגדול האחרון המוזכר בפרק יב', 11:"וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת-יוֹנָתָן וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת-יַדּוּעַ", ובפסוק 22: "הַלְוִיִּם בִּימֵי אֶלְיָשִׁיב יוֹיָדָע וְיוֹחָנָן וְיַדּוּעַ כְּתוּבִים רָאשֵׁי אָבוֹת וְהַכֹּהֲנִים עַל-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַפָּרְסִי". לפי מגילה זו נראה שדרכם היתה טובה.

[22] מסכת אבות, פרק א' משנה ב', מופיע בהרחבה באבות דרבי נתן נוסחה א' פרק ד' ונוסחה ב' פרק ה'. אך אין ודאות שמדובר בשמעון הראשון בן חוניו הראשון ולא באחד מצאצאיו שגם מכונים שמעון.

[23] מכשנת 243 לפנה"ס (שהם 343 שנה לאחר חורבן בית ראשון – לאחר היובל השביעי). זהו המועד של תחילת הפרת הברית, שהתיאורים לתקופה זו יוזכרו גם בקטע הבא – טור ב' 4-5: "ו‏]ב֯י֯ובל ההוא יהיו מפרים את כול חקותי ואת כל מצותי".

[24] הנגל, יהדות ויוונות, ציין כי ההתייוונות חדרה ורווחה ליהודים בא"י כבר במאה השלישית לפנה"ס. גם מק"ב ג'-ד' מפרט אודות התקופה הטרום-חשמונאית בהתייוונות, וזאת למרות שמק"ב יש אופי כגלותי ורוחו גלותית.

[25] גם ספר דניאל (ז' 25) מציין שיבוש המועדים: "וּמִלִּין, לְצַד עליא (עִלָּאָה) יְמַלִּל, וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, יְבַלֵּא; וְיִסְבַּר, לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת, וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ, עַד-עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן." השווה יובלים א' 16-17; כג' 19: "וישכחו כל חקותי וכל מצותי‏ ]ו֯כל תורותי ושכ[חו חודש ושבת] 17 ‏[ומועד ויובל וברית‏ 15‏ ואחרי כן ישובו] אלי מתוך הגוי[ם בכל לבם] בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם"; ".. כי שכחו מצוה וברית וחג וחודש ושבת ויובל וכל משפט". ייתכן והדבר מתייחס גם להיתר המלחמה בשבת שתיקנו החשמונאים (מק"א ב' 44) בהמשך, אך ביהושע ו' 3-4 נראה שהיתה הקפת יריחו גם בשבת, וייתכן גם בשמירת חומות ירושלים בנחמיה ד' 6, בניגוד לספר היובלים (פק נ', 15, שנת 2411): "וכל איש אשר יעשה מלאכה..., ואשר יעשה מלחמה ביום השבת".

[26] השווה חנוך פט' 73: "אך כל הלחם אשר עליו היה טמא ולא טהור"; חגי ב' 14: "וְכֵן, כָּל-מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם; וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם, טָמֵא הוּא".

[27] יודגש כי המגילה (390Q4) מקוטעת בין שני עמודיה, ולא ניתן לדעת על איזה 70 שנה מדובר, אם על שבעים השנה שבין 243 לפנה"ס ועד 173 לפנה"ס, או לשבעים שנה מ-173 לפנה"ס. לעיל הנחתי ותארכתי לשבעים השנה הראשונות. אך בהנחה ששבעים השנה הם בין 173 לפנה"ס עד 103 לפנה"ס, דהיינו ימי החשמונאים-מקבים, אזי ודאי שהחשמונאים-מקבים מגונים ומקוללים בעדת קומראן, בניגוד להשערותיי בהמשך ראה אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, הערה 29.

[28] תואם לדניאל ט' 25: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד".

[29] ייתכן שמכאן היה יותר ממורה צדק אחד.

[30] כאמור משנת 243 ועד שנת 173 לפנה"ס.

[31] הגדרת הזיווג הלא ראוי עד חוקי כ'כילאיים' מצוין גם בממ"ת (טור ד' 4-11): "ועל הזונות הנעסה בתוך העם והמה ב[ני‏    ] קדש משכתוב קודש ישראל ועל בה[מה טהורה‏] כתוב שלוא לרבעה כלאים ועל לבוש֯[ים שלוא‏] יהיה שעטנז ושלוא לזרוע̇ שדו וכ֯[רמו כלאים‏] [ב]גלל שהמה קדושים ובני אהרון ק[דושי קדושים‏]  ‏[וא]ת֯ם̇ יודעים שמקצת ה֯כה̇נים ו̇ה֯‏[עם מתערבים‏] ‏[ו‏]ה֯[ם‏ ]מ֯תוככים ומטמאי֯[ם‏ ]את זרע֯[ הקודש ואף‏] את‏ [זרע‏]ם̇ ע̇ם̇ הזונ̇ו̇ת". גם במק"ב ו' 4 מתוארים גם זונות בכהונה: "כי המקדש התמלא על ידי העמים בפרידות ובהוללות, ואלה השתעשעו עם זונות וקרבו לנשים בעזרות הקדושות, וגם הכניסו פנימה דברים שאינם ראויים".

[32] מעשים אלו בשורה האחרונה אינם מאפיינים את הפרושים ו/או את החשמונאים, אלא את המתייוונים בלבד.

[33] בהנחה ששבעים השנה הם בין 243 לפנה"ס ועד 173 לפנה"ס, אזי מדובר על תקופת שיא ההתייוונות, שהמנהגים-חוקים הנכרים התקבעו בעם ישראל (ייתכן שזו הסיבה שלפרושים נראה שמסורותיהם קודמות וקדומות). המשמעות הנוספת היא, שהחשמונאים-מקבים אינם מגונים ומקוללים, וכפי שייטען בהמשך, הראשונים ביניהם אף מבורכים.

[34] דהיינו ימי החשמונאים-מקבים, שאם כך, אזי ודאי שהחשמונאים-מקבים מגונים ומקוללים בעדת קומראן. אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 24, סבר שמדובר בתקופה זו - ועל החשמונאים.

[35] זאת בזהירות נוכח הספק שקטע ב' הינו המשך לקטע א' לעיל, ראה הערה ביניהם.

[36] אולי היא הסיבה למסורות חלוקות קודמות בין הכתות ופנימיות בין הפרושים עצמם. אציין שיש חוקרים הרואים במגוון הנוסחים של המגילות המקראיות והחיצוניות שבמגילות קומראן עדות או השפעה להתייוונות, ובפרט למגילת הנחושת בה ביטויים בשפה היוונית. אני דוחה טענה זו, אך לא אדון בה כאן.

[37] אנטיוכוס השלישי אסר כניסת נכרים ובעלי חיים טמאים לבית המקדש על פי חוקי האבות (לפי תעודת כתב זכויות שמציין יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים ג' י"ב 145 – 146, עמ' 47). ובין איסורי הנכרים להיכנס לעיר ולמקדש יש איסורי הכנסת בעלי חיים לא כשרים, כולל איסור לגדלם ולסחור בהם ועורם.

[38] "ו֯יק֯צף והכ̇לב̇ים אוכלים[ מקצת עצמות המקדש  להוציאו מחצר ה֯[]ב֯י֯ם̇ והי‏[" (4Q306 (4QMen of the People Who Err), Frg. 1) 5-6.

[39] "ואין ל֯ה̇ב̇י̇ ל̇מחני ה̇ק֯[ו]ד֯ש כלבים שהם א‏{ }כלים מ֯קצת‏ [ע]צ֯מ̇ות המ̇ס̇׺[ ו‏]ה֯בשר עליהם כי ירושלים̇ היאה֯ מחנה הק̇ד̇ש" (טור ד' שורה 8).

[40] לא אדון ואנסה להציע את המועד של תחילת הספירה כפי שהתקשה דניאל ט' 1-2, אלא רק אציין את ארבעת האפשרויות: א) מיסוד ממלכת בבל בשנה הרביעית ליהויקים (ירמיהו כה' 1); ב) משנת הגלות הראשונה; ג) גלות יהויכין שאז שלח ירמיהו את ספרו; ד) שנת הגלות האחרונה של צדקיהו וחורבן העיר והמקדש.

[41] זה כנראה חוניו השלישי שנרצח ב-171. אם כך, הרי שזוהי נקודת איפוס זמן מדויקת לנבואת דניאל וביחסה להמשך הנבואה שבתוספת 56 שנה עד למלוא ספירת 490 שנה, דהיינו עוד 56 שנה, יוצא שנת 119 לפנה"ס. שנה זו סמוכה להמלכת יוחנן הורקנוס (123), ומתאימה למסורת הפרושית וליוספוס שהינו הראשון שמונה למלך, מתאימה גם לבנו למגילת 'ברכה ליונתן המלך', ולא מתאימה לזיהויו כאיש הבליעיל לפי טקסטימוניה (41Q75).

אפשרויות אחרות שמשיחים אלו הם מורה הצדק (170) או יהודה המקבי (161).

[42] "שׁוֹמֵמוֹת" זו בין השנה ה-434 עד 490?

[43] כנראה שלוש שנים 167-164 שבין כיבוש אנטיוכוס את המקדש שבהם לא היה קורבנות ועד כיבוש יהודה המקבי את המקדש והחזרת עבודת הקורבנות.

[44] ראה עוד בדניאל על הגזרות: ז' 25; ח' 12.

[45] השווה חנוך פט' 74: "ועם כל אלה נתעוורו עיני הצאן ולא ראו גם עיני רועיהם נתעוורו...".

[46] ראה מאמר זיהוי במגילה4Q248  לאנטיוכוס הרביעי: ברושי ואשל, אנטיוכוס. וכן באשל, המדינה החשמונאית, עמ' 14.

[47] "וַאֲדָמָה, יְחַלֵּק בִּמְחִיר" (דניאל יא' 39).

[48] דיון נרחב בספרו של הנגל, יהדות והלניות.

[49] פורפיריוס בפירו של הירונימוס לדניאל יא' 21 מציין שמינה עצמו למלך.

[50] השווה: "ובכן, רוצח אדם והמגדף, מצד אחד, סיים את חיו בסבלו את הדברים הקשים ביותר, כאלה שהסב לאחרים, בנכר, בהרים – מוות אומלל ביותר" (מק"ב ט' 28, ההדגשה לא במקור). היות והמלך היחיד ששבר והכניע את מלכות מצרים הוא אנטיוכוס הרביעי, הוא המזוהה כגדפן – ראה ורמן, האפוקריפון של ירמיה ופסידו יחזקאל. דימנט מזהה את אנטיוכוס כבליעיל המוזכר בפסידו יחזקאל, אך אפשר שמדובר בפומפיוס שנרצח בממפיס-מף.

[51] ראה הקבלה במגילת המלחמה א' 3-5: "ואחר המלחמה יעלו משם ‏ ׺׺[    ]הכתיים במצרים ובקצו יצא בחמה גדולה להלחם במלכי הצפון ואפו להשמיד ולהכרית את קרן ׺[    ]אה".

[52] אלו החיות הרעות שבחנוך פט' ו/או 70 הרועים – פסוק 59 (ראה דימנט, אידאולוגיה והיסטוריה עפ"י חזון החיות, עמ' 283-284).

[53] לא אעסוק בשאלה האם אנטיוכוס אפיפנס כבש פעם אחת או פעמיים ומתי את ירושלים. ראה בעניין זה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 16.

[54] ההשלמה מדניאל יב' 7: "...כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ--תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה", אך אין המשך לתיאור פסוק זה. נראה כי פסוק זה מקביל או קרוב לט' 27: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם".

[55] "עשה שלום על הארץ וישמח ישראל שמחה רבה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ולא היה איש מחרידם. ולא נשאר נלחם בם עלי ארץ והמלכים נגפו בימים ההם. ויתמוך כל עניי עמו את את התורה דרש. [ויחזק יד שמריה וישמד כל פשע ועול. את המקדש פאר וירב כל כלי הקדש" (כנראה כמימוש חזון אחרית הימים בספר מיכה ד' 1-5).

[56] 'מושלי כיתים' מוזכרים פעמיים גם בפשר חבקוק טור ד'.

[57] הרומאים שנאו בתקופה זו את התואר מלך, ופעלו לפי החלטות הסאנט: עצת ????

[58] ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקבים, טוען ששלוש המגילות: מלחמה-או"ח, יובלים וחזון החיון מחנוך, נכתבו בין השנים 66-62 לפסה"נ ע"י החסידים והתגלגלו בהמשך לאיסיים.

[59] אנטיוכוס הרביעי היחידי האפשרי, היות ואנטיוכוס השביעי סירטס פתח במערכה נגד יהודה עוד בימי שמעון (מק"א טו' 35-41), ולאחר שנרצח שמעון בידי חותנו, עלה אנטיוכוס השביעי על ירושלים כדי לתפוס את יוחנן הורקנוס. בסופה של מערכת מצור ממושכת, בשנים 132-134 לפסה"נ, הושג הסדר בין יוחנן הורקנוס לבין אנטיוכוס השביעי, ולפיו הורקנוס היה לווסל של אנטיוכוס וחלק מביצורי ירושלים נהרסו באורח סמלי ( קדמ' יג' 236-247).

[60] יוספוס מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), המקרה השנה הוא של מנחם על הורדוס כילד, והמקרה השלישי הוא של שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

[61] "אתה ה' בחרת בדוד למלך על ישראל; ואתה נשבעת לו על זרעו עד עולם; ובעונותיו קמו עלינו חטאים; אשר לא הבטחת למו הם לקחו בחזקה; וישימו (בראשם) הוד מלכות בגבהם". ייתכן ומגילת 4Q471a (4QPolemical Text הינה פשר על קטע זה.

[62] לעניות דעתי מדובר על מקור קדום לתקופה זו, המכוון כנראה לבית ירבעם ומלכות עשרת השבטים שהתפצלה מבית דוד ויהודה.

[63] ירושלמי שקלים ב' א': "אין מושחין מלכים כהנים. ר' יהודה ענתודרייה – על שם 'לא יסור שבט מיהודה'"; תוספתא סנהדרין ד' מהדורת צוקרמנדל 420 (30): "לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי דוד בלבד". ; קידושין סו' ע"א: "ויאמר בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". מאידך, יש גם מדרשי חז"ל חיוביים על בית חשמונאי, ראה לוריא, מגילת תענית, עמ' 18-32.

[64] "מיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏".

[65] "ועוד מעט ואין רשע  vacat ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע".

[66] "וארא עד אשר צמחו קרנים לטלאים והעורבים גדעו את קרניהם וארא עד אשר צמחה קרן גדולה לאחד מן הצאן ועיניהם נפקחו; ויבט אליהם ועיניהם נפקחו ויקרא אל הצאן והאילים ראוהו וכולם רצו אליו; ועם כל אלה [ראיתי] עד אשר הנשרים והדיות והעוריות והאיות היו טורפים את הצאן ויעטו אליהם ויבעלום עד אשר נדמו הצאן אך האילים הם בכו ויצעקו; והעורים נלחמו ויריבו אתו ויבקשו להוריד את קרנו ולא יכלו לו; וארא עד אשר באו הרועים והנשרים והדיות והאיות והיקראו אל העורבים כי ישברו את קרן האיל ההוא וילחמו ויריבו אתו והוא רב אתם ויקרא לעזרו כי יבוא; וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראהו הכל הוא ירד לעזרת האיל". (כהנא, הספרים החיצוניים).

[67] דעת רוב החוקרים, למשל: ד' דימנט, ההיסטוריה על פי חזון החיות, עמ' ???.

היו שטענו שתיאור מלחמות בני בני יעקב בספר היובלים לד' 1-10 רומז למלחמות יהודה המקבי.

[68] דברים דומים אומר הרמב"ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים י"א ,ג').

[69] ייתכן שלמספר 8 של הקרבות והיותו הפסד, גם קשור ומתואר במגילת המלחמה, בה מתרחשים שלוש מערכות-קרב: בתחילה, בני האור מנצחים "שלושה גורלות יחזקו בני אור לנגוף רשעה"); במערכה השנייה, יד בני החושך על העליונה ("שלושה גורלות יתאזרו חיל בליעל"); במערכה השלישית, אלהים, המלאך גבריאל וצבאות מלאכיו מסייעים לבני אור ("ובגורל השביעי יד אל הגדולה מכנעת  קדושים יופיעו באחרית [חסר] לכלות בני חושך"). ייתכן שכיוון שהגורל השביעי נגמר, נגמרה גם השגחת השמיים הניסית. רפפורט, פירוש למקבים א', עמ' 208, מסכם שמלחמות יהודה המקבי כשלו לאומית צבאית ומדינית, אך ביטלו את הגזרות הדתיות.

[70] דברים דומים אומר הרמב"ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים י"א ,ג').

[71] יש הסבורים שעדת קומראן היו פציפיסטים: עמ' 169 בקאמפן: דויד ובלאק..

להביא חדשות טענות חוקרים בעניין ???

[72] כך הציע קיסטר, לתולדות כת האיסיים, עמ' 1-5.

[73] אמנם שמה/מספרי הקטלוגי משויך למערה 1, אך ישנן קטעי מגילות במערה 4 הקרובות למגילה זו, ראה: שולץ, הצד הספרותי במגילת המלחמה.

[74] מגילת המלחמה מציינת שיש 7 קרבות ניצחון ולאחריהם 7 קרבות הפסד. טרם בדקתי אם קרבות ההפסד הם בימי יהודה המקבי, בימי החשמונאים אחריו, או בדורות אחריהם.

[75] נראה כי כאן השורש עז"ר משמש כאן נגד הנכרים, בניגוד למשתמע מדניאל יא' 33-34: "וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה—יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט".

[76] H. Eshel, 'The Kittim in the War Scroll and in the Pesharim'.................

[77] " בַּמִּדְבָּר--בֵּית, הָעֲרָבָה, מִדִּין, וּסְכָכָה" (יהושע טו' 60).

[78] ראה בפרט שלב יא' במערכה הראשונה של המלחמה, לאחר המפלה של אנשי הביניים ולאחר חילופי כוחות הלוחמים ניגש כוהן, עומד בפני הלוחמים, ונושא נאום מלהיב לעידודם וחיזוקם: מה"מ טו' 6. ראה ישי, מלחמת הקץ, עמ' 12.

[79] למשל: "לאחר שהשלימו את הדברים האלה, במזמורים ובהודיות הם בירכו את האדון אשר הגדיל להיטיב עם ישראל ונתן להם את הניצחון" (מק"ב י' 28).

[80] בקרבות הראשונים של יהודה המקבי לא היו נופלים יהודים.

איני מקבל את ההסברים לניצחונות אלו שהמצב הפנימי באימפריה הסלווקית היה קשה, ו/או שהם לא העריכו נכונה את עצמת ההתנגדות לגזרות בקרב היהודים ואת הכוח שיוכלו מנהיגי המרד לגייס.

[81] במגילת המלחמה טז' 11 נופלים מבני האור, ייתכן שקשור לדניאל יא' 33-34: "וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה—יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט".

[82] במגילת המלחמה טורים ג'-ד' ישנם ביטויים כמו: 'מלחמת אל', נקמת אל', 'ריב אל', 'גמול אל' וכו'. הנחתי שהיה למקבים שימוש במגילה זו: "וגם את אלעזר, ולאחר שקרא בספר הקדוש ונתן את הסיסמה 'עזרת האלוהים' הוא עצמו הנהיג את היחידה הראשונה והתנפל על ניקנור" (מק"ב ח' 23); "לאחר שהפיץ בין אלה אשר עמו את הסיסמה 'ניצחון של אלוהים' הוא התנפל בלילה..." (מק"ב יג' 15).

[83] "וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראהו הכל הוא ירד לעזרת האיל".

[84] קיים במק"ב, מלאכים שנלחמים במגילת המלחמה יש בקרב ביום האחרון וכן בעזרת השר הגדול מיכאל שיחייב את בני-אור עצמם להלחם יחד עם המלאכים בבני חושך ומלאכיהם. מלאכים כתובים על המגנים.

[85] 5 אזכורים במק"א – במגילת המלחמה תופסות החצוצרות מקום חשוב, כגון דפים ז' 12 – ט' 9 (פרשה יב' 12 עד הסוף). דיון מפורט בספרו של ידין, מלחמת בני האור, עמ' 82-105; שצמן, על הצבא, עמ' 126-127.

[86] "ואחרי כן ראיתי במראי את כל עוף השמים באים הנשרים הדיות האיות והעורבים והנשרים היו מנהלים את העופות ויחלו לבלו את הצאן ולנקר את עיניהם ולבלוע את בשרם".

[87] ברית דמשק ו' 11-16: "וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ vacat ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש".

[88] Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict: "his article proposes that the group responsible for authoring the major sectarian texts was the Hasidim, the militant enemies of Hellenism in the 170s and later supporters of Judas Maccabaeus in the mid-160s BCE."

[89] Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict: "Hence it is historically reasonable to propose that the Damascus Document and related texts are a product of the wilderness camps of the Hasidim."

[90] Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict.: "Column 1 alludes to military campaigns in the same locations and same sequence as those of Judas Maccabaeus in spring and early summer of 163 BCE.9 The final eschatological battle against the assembled forces of Belial appears to look forward to the Maccabean battle against Lysias and his mercenary forces shortly afterwards, in late summer 163 BCE.10 The Maccabean army met with defeat, contrary to the War Scroll’s prediction, which implies the scroll was written prior to this battle."

[91] Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict : "These documents describe the sectarians as living in wilderness camps under the command of priests, all those of fighting age organized into military units of 10s, 50s, 100s and 1000s, exactly as in the War Scroll and in 1 Maccabees: War camps, see 1QM 3-4, 13; 6-9; 7-1, 3, 7; 14-2; CD 7-6; 10-23; 12-22–23; 13-1–4, 7, 13, 20; 14-3, 8–9; 19-2–3; 1QSa 1-6, 21, 26; 2-15; cf. 1 Macc 2-27–31, 42–44; 5-24–29, 35–36; 9-33; under command of priests, see 1QM 7-9–18; 8-1–19; 9-1–9; 16-2–12; CD 13-2–4; 10-5; 14-3–7; 1QS 2-19; 5-1–3, 8–9, 21; 1QSa 1-2, 22–24; 2-2; cf. 1 Macc 2-1; 3-46–49; 5-67; ranks of 1000s, 100s, 50s and 10s, see 1QM 2-16; 3-15–18; 4-2–3; CD 12-22–13-4; 1QS 2-19–22; 1QSa 1-13–15; 2-1; cf. 1 Macc 3-55".

[92] "וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת".

[93] "וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה—יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן-הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן--עַד-עֵת קֵץ:  כִּי-עוֹד, לַמּוֹעֵד".

[94] פשר ישעיהו (טור 3) 161Q4 = 4QpIsaa:

6‏        " [       וינקפו ס]ו̇ב̇כי[ היער‏ ]בברזל ולבנון באדיר

7‏          [יפול המה ה‏]כ̇ת̇יאים אש̇[ר‏ ]י̇פ̇[לו‏] ב̇י֯ד֯ י̇שראל וענוי

8‏          [              ]כ̇ול הגואים וגב‏[ ]ורים יחתו ונמס ל[בם‏]

9‏          [        ורמי‏ ]הקומה גדועים‏ [ ]המה גבורי כת[יאים‏]

10‏        [                             ]ד̇ וניקפו סובכי‏ [ה‏]י̇ער בברזל‏ vacat ה[מה‏]

11‏        [            ]׺ם למלחמת כתיאים֯[‏    ] vacat ולבנון בא[דיר‏]

12‏        [יפול המה ה‏]כ̇תיאים אשר ינת̇[נו‏] ביד גדולו‏ [   ]

13‏        [            ]י̇ם̇ בברחו מלפ[ני יש[ר֯א֯ל֯‏ ׺[ ]מ֯‏[   ]"
בקרב האחרון בכפר שלמא בין יהודה המקבי לניקנור, נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה.

[95] "וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר, בַּבַּרְזֶל; וְהַלְּבָנוֹן, בְּאַדִּיר יִפּוֹל", ראה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 152.

[96] ראה דיון והצעות באשל, המדינה החשמונאית, עמ' 147.

[97] מגילת תענית, מהדורת ו' נעם, עמ' 298. מופיע בשינויים קלים גם בתלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה י"ג, ובגרסה מקוצרת בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ח, עמוד ב'.

[98] "כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף, וְנָשִׂיא מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם, לֹא יִהְיֶה-עוֹד; וְנָתַתִּי יִרְאָה, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

[99] דימנט, 4Q389.

[100] ראה: אשל, המדינה החשמונאית, פרק שמיני.

[101] חכמי העם, דרושי ה' ותורתו, יתפסו בידי מלכות רשעה, וזו תדון מקצתם בשני סוגים עונשים אלו. ייתכן שמדובר בארבעת בני מתתיהו שמתו בחרב, או לחסידים שהסתתרו במערה ונשרפו ביום שבת (מק"א ב' 31-37) או 'יהודים אש הובלו בשבי מארץ יהודה' שציין דימטריוס (מק"א י' 33).

[102] לא ברור אם הרבה ימים או מעט.

[103] ובפרט פס' 7: " וָאֶרְעֶה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה, לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן; וָאֶקַּח-לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה, אֶת-הַצֹּאן."

[104] כגון: "אביוני החסד" (הודיות ה' 22); "אביוני פדותכה" (מגילת המלחמה ט' 9); "עדת האביונים" (פשר לתהילים לז' ב' 10).

[105] קושי לפרש מתי מועד זה, ובו תלוי התיארוך העצמי לפי המגילות.

[106] "יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ".

[107] "אך בזמן המאורעות האלה קרה גם שמרדו אנשי טרסוס ואנשי מאלוס, משום שניתנו במתנה לאנטיוכוס פילגש המלך; על כן בא המלך מהר (לקיליקיה) כדי לייצב את השלון, בהשאירו כממלא מקומו את אנדרוניקוס, אשר נמנה עם המכובדים; מנלאוס חשב לתפוס כאן הזדמנות טבעית, ולכן, לאחר שגזל כמה כלי זהב מן המקדש הוא העניקם לאנדרוניקוס, כמו שכבר קרה, שמכר אחרים מהם לצור ולערים מסביב; אך חוניו ידע את הדבר לאשורו ומחה, לאחר שנמלט למקום מקלט ליד דפני הסמוכה לאנטיוכיה; כל כן לקח מנלאוס את אנדרוניקוס הצדה ועודד אותו להכניע את חוניו. והוא (אנדרוניקס), לאחר שבא לחוניו ושידלו במרמה והושיט לו יד בשבועות ונתן לו יד ימין, ובכך שכנעו, למרות חשדנותו, לעזוב את מקלטו, מיד סגר עליו מבלי להתבייש בפני (מידת) הצדק" (גרסת שוורץ, 2004).

[108] להרחבה ראה: שטרן, מותו של חוניו השלישי.

[109] ראה למשל ברית דמשק ד' 12 – ה' 14; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[110] יוספוס, קדמוניות, ספר 12, 236-154.

[111] השווה: "וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה" (טור 1, קטע 2, 6); יובלים כג' 19: "ויריבו אלה באה... בגלל התורה והברית": "איבת עולם בין מפלגות" (סרך היחד, טור ד').

[112] מק"א א' מציין את איסור הלימוד ב'ספר הברית' כחלק מגזרות אנטיכוס.

[113] אפשרות נוספת היא שמדובר בכוהנים מבית חוניו לפניהם, בין חוניו השני בן שמעון הראשון עד חוניו השלישי בן שמעון השני, אך אינה מתאימה לתיארוך 390 של עדת קומראן עצמם, וכן דעת רוב החוקרים שמדובר בתקופה יותר מאוחרת. אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 26, סבור שמגילה 390Q4 גם מזכירה שלושת כוהנים מתייוונים אלו.

[114] חוקרים סבורים שגם צוואת לוי פרקים יד'-יז' עוסקת בכוהנים המתייוונים.

[115] "בימים ההם היה שומר הבית בירושלים ושמו שמעון למטה בנימין, והוא שונא לכהן הגדול, יען כי חשך אותו מעשות כל רע בירושלים".

[116] "והם (המקבים) הרגו גם את ראש השבט של אנשי טימותיוס, איש חסר קדושה ביותר אשר הטריד את היהודים הרבה" (ההדגשה לא במקור).

[117] רוב החוקרים מזהים את הכוהן הרשע עם יונתן בן מתתיהו הוופסי, היות שנרצח ע"י טרפון ב-143 לפנה"ס (מקבים א' יב' 39). טענתי שהוא אחד משלושת הכוהנים המתייוונים.

[118] על-פי המתועד בספר מקבים ב' ד:יג הקים יאסון את הגימנסיון והאפביון "מתחת למצודה" (הכוונה אולי ל"חקרא"), ואת "המפוארים שבבחורים הביא מתחת לפטסוס" (כובעו של הרמס, האל שהיה פטרון המשחקים הספורטיביים בגימנסיון, ובהשאלה - חינך אותם בגימנסיון), "כשהוא הולך לפניהם" (מתפקד כ"ארכי-גימנסיון", קרי ראש הגימנסיון ומנהלו).

[119] קובל בעל מקבים ב' כי יאסון "מיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות".

[120] לפי בראשית רבה סה' כז', מהדורת תאודור-אלבק, עמ' 741-744.

[121] אלקימוס מוזכר במק"א ז'; ט' 55-56, בעוד מֶנֶלָאוֹס ויאסון לא מוזכרים בו (אלא רק במק"ב ויוספוס).

[122] "וראשונים החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו; וידבר עמם דברי שלום וישבע להם לאמור: לא נבקש לידידכם רעה; ויאמינו לו..."

[123] היא העיר חלב. מת באפר: מק"ב יג' 6; קדמוניות יב' ט' 7. 

[124] "ובזמן ההוא הוכה אלקימוס ויכשלו מעשיו ויסתם פיהו וישותק ולא יכול לומד דבר ולוות לביתו; וימות אלקימוס בזמן ההוא בכאב גדול".

[125] המונח 'לתיתו ביד' מתכוון אולי לתחילת מרותו וכיבושו של נבוכדנצר מימי המלך יהוקים: "בְּיָמָיו עָלָה, נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ (מלכים ב' עד' 1), שהחל 14 שנה לפני החורבן, ולאחר ייתכן ויש להקדים את התאריכים בסעיף הקודם ב-14 שנה לכ-210 לפסה"נ.

 [126]לפי קימרון, החיבורים העבריים, כרך א': ברית דמשק, ברית האל, קטע 2 א', שורות 10-14. חלק מהחוקרים סבורים שהמספר אינו מדויק, כיוון שעדת קומראן לא ידעה מתי בדיוק היה חורבן בבל או ספירת שנים עקבית ומדויקת. אבקש לדחות טענה זו, היות שעדת קומראן אחזה בלוחות משמרות הכוהנים בדיוק ודקדקנות.

[127] על כך אין חולק במחקר. יצויין כי ממ"ת מציגה דקדוק הלכות כוהנים במקדש, וכן מגילת המקדש, לצד מגילות של משמרות משפחות כהונה לאורך יובלים. כוהנים נזכרים כ-300 פעם, והם, בשיתוף עם חברי העדה שאינם כוהנים, ניהלו את ענייניה: ניצוח על הטקסים, הוראה, משפט, ניהול כספיה וכדומה.

[128] פעמים רבות במגילות מכנים עצמם: 'בני צדוק'. עובדה זו מתיישבת עם מהות וכמות קאנון ספריית התורה שנמצאת אצל הכהונה הגדולה. זוהי מסקנתו של ברושי, המגילות הגנוזות, עמ' 44-47, וכן של קרוס כמפורט בהמשך.

הכהונה הובטחה ע"י הנביא יחזקאל 5 פעמים לבני צדוק, וכבר התחילה מימי צדוק בן אחיטוב שנאמן לדוד המלך וחנך את בית המקדש הראשון ככוהן גדול, ואכן המשיכה לכוהני חניכת בית שני (יהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר) עובר ל'שמעון הצדיק' וחוניו השלישי שנרצח עד לכוהנים המתייוונים ובית חשמונאי.

[129] אמנם קומראן הוא שם ערבי מאוחר ואינו נכון, כאשר העדה מכנה את עצמה: 'בית/בני צדוק' או 'עדת היחד' או (שבט) 'יהודה' (ברית דמשק ז' 12-14) בניגוד לאפרים ומנשה.

[130] Cross explains that the Hasidim: "found themselves leaderless with the decay of the Zadokite priesthood in the reign of Antiochus… The Maccabean uprising gained their support, at least in its early stages.  But they never rallied wholeheartedly to the Maccabean cause, it seems, and with the appointment of Alcimus… were quick to seek a reconciliation with the new high priest (p. 103)."

[131] לא אדון אם מגורי עדת היחד עברה תחילה לעיר דמשק שבסוריה, ואם 'מדבר העמים' הוא היישוב קומראן. בכל אופן ברור שעדת קומראן עזבה את אזור העם: "ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו" (סרך היחד ח' 12-16); "היא העת פנות הדרך למדבר" (סרך היחד ט' 20).

[132] "וכתו[ב בספר מושה ולו]א תבי̇א תועבה א֯[ל ביתכה כי‏] התועבה שנואה ה̇י̇א̇ה̇[אתם יודעים ש‏]פ֯ר̇שנו מרו̇ב הע̇[ם ו‏]מ̇התערב בדברים הא̇לה ומלבוא ע̇[מהם‏ ]לג̇ב אלה" (ממ"ת ד' 6-9). גם כתיבת עדת קומראן כלפי חוץ בממ"ת הינה מכובדת וממלכתית, ומלמדת שטרם התפתחה איבה בינם לבין הכוהן הגדול. מאידך, ייתכן ועדת קומראן הבחינה בין סגנון מכובד במגילות כלפי חוץ – כפי שהממלכתיות מובהקת ב'ברכה לשום יונתן המלך', לעומת כתיבה פנימית רק לחברי עדת קומראן, ובה ביקורתיות קשה וגינויים לדמויות וכתות (תוך שמירה על אנונימיות, אם כי סביר שבן התקופה היה מזהה את הדמויות). גם אברהם אבינו כיבד את בני חת בחברון, אך גינה אותם בדבריו לבנו (יובלים ?).

[133] This is Cross's, pp. 104-105, claim: "Probably in the congregation of the Hasidim, devoted to the ancient Law and no doubt to the Zadokite priesthood, uneasy allies of the Maccabean warrior priests, we find ancestors of the Essene sectaries who appeared in the desert of Qumran in the next generation. Support for this view may be found in an introductory section of the Damascus Document: 'In the epoch of wrath, three hundred and ninety years after he gave them into the power of Nebuchadnezzar, king of Babylon, he visited them and caused a root of planting to sprout from Israel and from Aaron to possess His land and to grow rich with the good things of His land. And they came to understand their iniquity and to know that they were guilty men; but they were like blind men or like those who grope for the way twenty years. And G-d recognized their works, that they sought Him with a whole heart and so raised up for them a Righteous Teacher to make them tread in the way of His heart and to instruct the last generations that which He would do in the last generation against the congregation of the false (CD 1.5-12)' .

The scriptural number '390' (Ezek: 4.5) cannot be used for precise calculation.  It was a round number of prophecy put to Essene use.  Perhaps the era to be spanned is from the Exile to the days of Antiochus Epiphanes.  They key figure, however, is the twenty years in which the priests and laity wandered like blind men before the commencement of the Righteous Teachers' ministry.  The period of groping, that is, when the forerunners were 'right-minded' but wrong in their discernment of their proper duty, best corresponds to the period in which the Hasidim were in active support of the accabees, roughly from the 160s to the 140s BC. 

If these various assumptions are true, then the Righteous Teacher began his ministry late in the reign of Jonathan (160-142 BC) or early in the reign of Simon (142-134 BC), and was a Zadokite priest of Hasidic sympathies.  In any case, this construction of events points us precisely toward the period required by the external criteria of archaeological and paleographical analysis: the second half of the second century BC."

[134] "ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים" (ברית דמשק, טור א' 7-10).

[135] "ואהיה לרוח קנאה לנגד כל דורשי חלקות [וכול] אנשי רמיה עלי יהמו כקול המון מים רבים. ומזמות בליעל [עם] מחשבותם ויהפוכו לשוחה חיי גבר אשר הכינותה בפי [ו תלמוד] ובינה שמתה בלבבו לפתוח מקור דעת לכול מבינים. וימירום בערול שפה ולשון אחרת לעם לא בינות להלבט במשגתם" (הודיות י' 21-17); "אודכה אדוני כיא עינכה עלי בשפול נפשי ותצילני מקנאת מליצי כזב ומעדת דורשי חלקות פדיתה נפש אביון אשר חשבו להתם דמו לשפוך על עבודתכה. אפס כיא לא ידעו כי מאתך מצעדי וישימוני לבוז וחרפה בפי כל דורשי רמיה (שם 36-33); "כיא ידיחני מארצי" (שם יב' 8). Floruit – פרח בתקופה זו.

[136] פשר תהילים, קטעים 3-5, שורה 15; פשר חבקוק ב' 8.

[137] לאחת מות אלקימוס ב-159 לפנה"ס עד שיונתן הוופסי מונה לכוהן גדול ב-152 לפנה"ס,
דוחה את הצעות הרטמוט שטגמן (1971, עמ' 225-224) ובספרו האחרון (1988, עמ' 147-152);
מרפי-אוקנור, מורה הצדק; שטגמן, מורה הצדק, בנוגע לכך שמורה הצדק היה הכוהן הגדול, אך מסכים שאפשרי שהיה מבית צדוק בשנים 152-159 לפנה"ס קודם עליית בית חשמונאי לשלטון – כדעת קרוס (1961, עמ' 143, 154) וראה גם ונדרקאם 1994, עמ' 100-102, אם אין מדובר במורה הצדק, שאותו תיארכי למעט שנים לפני כן. ומאידך היות ומדובר בשנים מעטות, אפשרות זו סבירה, במיוחד שמבק"א י' 25-45 מובאת איגרת 'לעם היהודים' שאינה כאחרות המופנית לכוהן הגדול, ובה הבטיח דימיטריוס הראשון לתת את מצודת החקרה לכוהן הגדול, ובפרק זמן של כשבע שנים אלו, לפי יוספוס, לא מונה כוהן גדול (ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 50).

[138] סיפור דומה במקצת מתואר במק"ב ד' 30-34 על בריחת חוניו ממנלאוס: "ויבן אל אל מעשיהם כי בלב שלם דרשוהו ויקם להם מורה צדק להדריכם בדרך לבו" (ברית דמשק, טור א' 10-11).

[139] "אך בזמן המאורעות האלה קרה גם שמרדו אנשי טרסוס ואנשי מאלוס, משום שניתנו במתנה לאנטיוכוס פילגש המלך; על כן בא המלך מהר (לקיליקיה) כדי לייצב את השלון, בהשאירו כממלא מקומו את אנדרוניקוס, אשר נמנה עם המכובדים; מנלאוס חשב לתפוס כאן הזדמנות טבעית, ולכן, לאחר שגזל כמה כלי זהב מן המקדש הוא העניקם לאנדרוניקוס, כמו שכבר קרה, שמכר אחרים מהם לצור ולערים מסביב; אך חוניו ידע את הדבר לאשורו ומחה, לאחר שנמלט למקום מקלט ליד דפני הסמוכה לאנטיוכיה; כל כן לקח מנלאוס את אנדרוניקוס הצדה ועודד אותו להכניע את חוניו. והוא (אנדרוניקס), לאחר שבא לחוניו ושידלו במרמה והושיט לו יד בשבועות ונתן לו יד ימין, ובכך שכנעו, למרות חשדנותו, לעזוב את מקלטו, מיד סגר עליו מבלי להתבייש בפני (מידת) הצדק" (תרגום שוורץ, 2004).

[140] בהנחה שההתיישבות בקומראן היתה עוד בימיו, אך אם ההתיישבות באתר קומראן היתה בכשנת 125 לפסה"נ, אז לפי הצעתי הוא כבר נפטר. אם היישוב קדום יותר, כפי שטוענים מעט מהחוקרים, אז אפשר שעדת קומראן עברה ישירות מירושלים (עם הספרייה) לקומראן.

[141] אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 28, מציין שתחילת עליית עדת קומראן היא בכשנת 170 לפסה"נ, ומביא תימוכין מצ'ריקובר שטוען שזוהי חלק מהתעוררות שהביאה למרד של חוגים שמרניים ב-168 לפסה"נ.

[142] זוהי הנחתי שמדובר במגילתו הראשונה של מורה הצדק, נוכח נקודות אלו:

-          מצוין בה שאם יגורו במחנות יישבו (ז' 6-7), ובסרכים היותר מאוחרים לטענתי, אין ציון של מורה צדק.

-           לא מופיע בה הכוהן הרשע וכפיר החרון – היות ולדעתי הם טרם קמו (להערכתי מדובר על מס' שנים ספורות, בין תחילת שנות השבעים לסופה).

-          'איש הלצון' מוזכר בברית דמשק (א' 14/קימרון, עמ' 6, שורות 46-41) היה קודם לכוהן הרשע (מציע לזהותו כאחד משלושת הכוהנים המתייוונים או עם אנטיגונוס בן סוכו). לאחר מכן מופיע ביטוי של 'אנשי הלצון' בלבד, הם הכת שאחריו – דורשי החלקות (ראה בפרט פשר ישעיה ד', 36-37: "על עדת ד[ורשי] החלקות אשר בירושלים"; "אנשי הלצון"). מאידך, ייתכן שאיש הלצון הוא גם איש/מטיף הכזב, והוא מופיע גם בברית דמשק וגם בפשרים מאוחרים לו: 'איש הכזב' ו'מטיף הכזב' מוזכרים בפשר חבקוק (טור ה', 10) ומצוינת גם בברית דמשק (דף 8, 13): 'מטיף הכזב', ואז הצעתי זו אינה נכונה).

[143] זולת אפוקריפונים שקודמים בזמן, אך איני מכלילם ככיתתיים בהקשר זה. הנחתי שהסרכים הינו ספרי משנה והמשך לברית דמשק, והפשרים נכתבו מס' שנים מצומצם אחריה.

[144] (ששמה המקורי שנתפס בדיעבד: 'הברית החדשה')

[145] לפי מק"ב רק בשנת 143 לפסה"נ נשלחה אגרת ליהודי מצרים, וייתכן שחנוכה יתקבע במסורת יהודי ישראל רק בסמוך לכך.

[146] למרות זאת יוספוס מתאר בסוף פרק 7 למלה"י שבית חוניו כיהני בבית המקדש השני עד סופו.

[147] 'אמת' הוא כינוי מקובל בעדת קומראן לעקרונותיה ההלכתיים ולברית המחייבת את חבריה. השווה: סרך היחד א' 11; ה' 10; ו' 15; ז' 18; מגילת המלחמה יג' 9-10; הודיות ב' 14; ד' 14; טז' 4, 5, 7; קטע ב' 15. 'אנשי אמת': פשר חבקוק ז' 10; הודיות יד' 2, וכן כינויים דומים כבני אמת', בני אמתך, 'בית אמת', מוסד אמת'.

[148] מבלי לדון כלל אם הם היו האיסיים חלקם או פרוטו-איסיים, הרי שעדיין אפשרי שהפרוטו-איסיים הם גם כוהני בית צדוק – עדת קומראן.

בכל אופן, אני תומך את טענת אליאור, זכרון ונשייה, עמ' 28-64, שאיסיים המתוארים הם כמאתיים שנה מאוחר מתקופת היווסדם, ולכן ספק אם הכוונה לאיסיים אלו – עדת קומראן, אם כי תומך בדעה שאיסיים אלו הם בנותיה, אך לא עדת קומראן, וללא הספרייה של מגילות קומראן.

[149] יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים ב' 119-161. המקורות הנוספים: קדמוניות היהודים יג 171-173; טו 371-379; יח' 18-22; פילון האלכסדרוני, כל אדם טוב וחופשי הוא 75-91 (מצוטט אצל אוסביוס, הכנת הכניסיה ח' 12); היפותטיקה ח' 11); פילסיוס הזקן; דיו כריסוסטומוס מפרוזה.

[150] ואפשר שאפילו הפרושים משבחים אותם, אם עדת קומראן היא החסידים, ראה בהמשך משנה חגיגה ב' ז'.

[151] ייתכן גם חנוך צג' 9-10. גם ביובלים כג' 26 ישנם: "בדור ההוא יהיו צעירים אשר יוכיחו את אבותם וזקניהם".

[152] אמירה דומה יש גם במגילת ההודיות.

[153] קאמפן, חסידים: בעמ' 48 מנתח את דורשים צדק ומשפט; בעמ' 60 משווה את המלחמה בשבת ליובלים נ' 12; בעמ' 79-78 ו-81 מציין שכינוי 'רבים' נפוץ במגילות קומראן לכינוי עצמי שלהם.

[154] שוורף ושפנייר (שומרון) סבורים שאין זה מדבר יהודה, אלא שומרון.

[155] "ויאמרו (ה'רבים'): לא נצא ולא נעשה את דבר המלך, לחלל את יום השבת".

[156] יובלים נ' 12: "וכל איש אשר יעשה מלאכה ואשר ילך למסע ואשר יעבד שדה – אם בביתו אם בכל מקום, ואשר יבעיר אש ואשר ירכב על בהמה ואשר יסע בספינה בים וכול איש אשר יכה ויהרוג דבר ואשר ישחט בהמה ועוף ואשר יצור מן החיה החיה ומן העוף ומן הדג, ואשר יצום ואשר יעשה מלחמה ביום השבת".
שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה (ירושלים 1993), עמ' 92: ממקורות הבית השני עולה המגמה שלא להילחם בשנת השמיטה. מגילת המלחמה (או"ח) אינה כוללת את שנת השמיטה בשנות המלחמה. מלה"י א' 60 ומקדה"י יג' 234 מספר יוספוס על נטישת מצור בשנת השמיטה.

[157] בעיקר נוכח לוח 364 ימים ומטבעי לשון. ראה: כנה, ספר היובלים.

[158] להעביר לדעות בפנים:
הנגל, יהודות והלניסם, עמ' 167, 176, 189, 227, 229, 251, 253-254, 305, 311, הביא טענות הפוכות בסדר, שהחסידים הם אבותיהם של האיסיים, ומאידך שהם גם אבותיהם של הפרושים (ועל כך הרחיב בן שלום, חסידים). אפרון, חקר התקופה החשמונאית, עמ' 27-62, סבר שהחסידים שייכים ליהדות הנורמטיבית הלוחמת.

[159] במחקריו הראה גדליהו אלון כי בתחומי טומאה והרה שלטו בישראל שתי גישות: הגישה מצמצת החילה ענייני טומאה וטהרה על המקדש והכוהנים; הגישה המרחיבה ראתה בישראל כולו חייבים באיסורי טומאה וטהרה (עדת קומראן, האיסיים, חלק ממקורות חז"ל כגון: ספרי נשא א'; בבלי זבחים קטז ע"ב; הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ביאת המקדש ג' 1-4).

[160] כמפורט רבות במקרא, בעיקר בויקרא כ'; "וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים, לָרֹב" (דברי הימים ב' ל' 24).

[161] הלכות טהרה רבות מצאנו בכמה סוגי המגילות, כולן מחמירות יחסית לחז"ל. להרחבה ראה: פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

[162] "[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה" (אגרת מקצת מעשי התורה, טור ד' 7-8). מסתבר שממ"ת קודמת למגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך', כיוון שמעט זמן לאחר שעזבו את רוב העם, ניסו לשכנע את המנהיג ללכת בדרכם

[163] ואם החשמונאים הם צדוקים, הרי שכאן מתבטלת אמירת הגנאי של הפרושים שהצדוקים מיטהרים בכל מים, דבר שגם עדת קומראן התנגדה (" על הטהר ב֯מים אל‏ 11[ירחץ איש במים צואים ומעוטיםמ‏]ד֯י֯‏ [מרעיל איש] ‏ א֯ל י̇ט֯ה֯ר֯ ב֯ם כל כלי ו֯כ֯ל֯ ג֯ב֯א֯‏ [בסלעאשראיןבודי‏ 13מרעיל אשר נגע בו הטמא וטמא מימיו] [כמימי הכלי‏" (ברית דמשק ד' 20 – ה' 1), אך יש חוקרים שסבורים שעל טהרות שונות לא היה צורך בטבילה.

[164] ניתן ללמוד מחגי ב' 11-14 שהטהרה היתה לא מוקפדת אצל הכוהנים. גם בן סירא לא ציין דבר לגבי טהרה.

[165] אמנם נוכח המילה 'פרצה' ניתן לפרש זאת לשלילה, אך הלכתי כאת במשמעות החיובית – שהטהרה התחילה וגדלה.

[166] מק"א א' 62-63: "ורבים בישראל התאמצו והתחזקו לבלתי אכול טמא; ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו"; מק"ב ה' 27: "באכלם מזון עשבי הם התמידו לא ליטול חלק מן הטומאה".
יתרה מזו, איגרת בתחילת מק"ב מנסה לשכנע את כוהני אלכסנדריה להאמין לכך שהחשמונאים הביאו את 'אש התמיד' שעברה מבית ראשון, כלומר הם מציגים עצמם כבעלי טהרה וקדושה הזכאים לחנוך את המזבח במקדש, ואילו במצרים, אולי בית חוניו שעזבו בתקופת ההתייוונות, שומרים ומצפים לרמה כזו כדי לחזור לירושלים.

[167] למשל מגורשי כת האיסיים (מלח"י ב' 143) ואסירים יהודים ברומא (חיי יוסף 14) וראה גם חזון עזרא (עזרא הרביעי).

[168] כינוי גנאי מן הצד שכנגד (פורש, או ציון של שבח מבני הכת עצמן (פרוש). ראה פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, ירושלים ותל-אביב תשמ"ב עמ' 135, ומשם (דרך הערוך) זה הפירוש המקובל והרווח בספרות הרבנית; וראה למשל: חוקי התורה, מהדורת אסף, עמ' י': "ונקראין בלשון משנה פרושים ובלשון מקרא נזירים".

[169] כלי שהזב דורס, שוכב, נתלה או נשען עליו (משנה זבים ב', ד') ובשל כך נעשה אב לטומאה: "כָּל-הַמִּשְׁכָּב, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב--יִטְמָא; וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-יֵשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא" (ויקרא טו' 4).

[170] על אף שהעוסקים באפר פרה אדומה – חטאת, הינם הקבוצה החמישי – הגבוהה ביותר, עדיין יש לפרושים מדרש הפוך לפיו האיש הטהור לפי במדבר יט 19 יהיה רק טהור חלקית: "ומטמאין היו את הכוהן השורף את הפרה, מפני הצדוקיין שלא יהו אומרין במעורבי שמש הייתה נעשית. סמכו ידיהם עליו, ואומרין לו, אישי כוהן גדול, טבול אחת; ירד וטבל, ועלה ונסתפג." (משנה, פרה, ג' ו'-ז').

[171] מחקרים רבים יש בתחום זה. לכך נוסף גם מערכת המקוואות היחידה המינה בת 16 המקוואות שרובן כשרות.

[172] השווה עזרא ז' 6; 11: "הוּא עֶזְרָא, עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-נָתַן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּתֶּן-לוֹ הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-ה' אֱלֹהָיו עָלָיו--כֹּל, בַּקָּשָׁתוֹ... וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן, הַסֹּפֵר:  סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְו‍ֹת-ה', וְחֻקָּיו--עַל-יִשְׂרָאֵל". קאמפן, חסידים, עמ' 92, 115-122: מסכים שהסופרים הם החסידים ושהם מכובדים בעיני החשמונאים, אך אציין שגם האיסיים היו מוערכים ביותר ע"י יוספוס. להרחבה ראה: שוורץ, חסידים.

פלוסר, כתות מדבר יהודה ותקופתן, טוען כי יוסי בן יועזר הוא מ'קהל הסופרים' שבמספרי המקבים. איני סבור כמוהו, אך כך או כך הדברים אפשריים ואינם מבטלים את המסקנה המוצעת.

[173] לפי דיוק לשון התרגום היווני כנראה הכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס. משמעות זו מחזקת את מעמדם התואם לתיאור שבח האיסיים והתיאור העצמי של עדת קומראן.

[174] גם זרע אהרון מצביע על עדת קומראן, מה גם לא ידוע לנו על כת כוהנים נוספת באותה תקופה. מאידך, יוסי בן יועזר היה כוהן, מתואר כחסיד, ומתואר שנרצח יחד עם שישים מהפרושים.

[175] מבקשת שלום זו יש הסוברים שהחסידים היו פציפיסטים, אך הדבר מנוגד למתואר לשני המקורות האחרים בהם הם גיבורי חיל (מק"א ??) מק"ב יד' 6.

[176] כך טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראה שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים.

[177] מתוכם כ-200 מגילות תנ"כיות בארבע נוסחים: 80% נוסח המסורה (או קדם מסורה), נוסח השבעים עבר לנצרות, נוסח קדם-שומרוני עבר לשומרונים.

מגילות של חלק מהספרים חיצוניים: הספרים החיצונים שכן נמצאו במגילות קומראן: ספר חנוך, צוואות השבטים, ספר היובלים, 5 פרקי תהילים של התנ"ך הסורי פשיטתא, מזמורי וחוכמת שלמה, תפילת מנשה, ספר טוביה, חוכמת שמעון בן סירא. ספרים שזהויים בספק: מגילת אסתר, יהודית ושושנה.

לחז"ל יש מדרש מעניין: "מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה" (מסכת חגיגה יד, א), המקביל גם לאמור בחזיון השביעי 46 של ספר עזרא החיצוני (עסדראס הרביעי/חזון עזרא) כי בעוד שלעם ניתנו כד'-24 ספרי התנ"ך, לסופרים העוסקים בתורה כל יום וכל היום, ניתנו שבעים 70 ספרים.

וכ-250 מגילות מקוריות-חדשות שלא הכרנו אותם ממקורות אחרים (בהם נפרסת ספרות מגוונת ומרתקת של תורה ותרבות עם ועדה, לצד נקודות השקה ודימיון הלכתי ופולמוסי לספרות הפרושים על גווניה, והשוואה והדמיון בין מגילות קומראן לספרות חז"ל ולנצרות.

[178] 80% מהמגילות התנ"כיות הן נוסח המסורה (או קדם-מסורה), 3 נוסחים נוספים הם תרגום השבעים שנמצא גם בעברית (למשל בספר שמואל, כנראה טרם התרגום), קדם-שומרוני ושכתובים שחלקם הרמוניסטים, ובפרט מגילת המקדש.

[179] העיקריות שבהן: הלכות שבת, חלק מהתפילות.

[180] העיקריות שבהן: לוח השנה, הלכות טהרה ומקדש, נשים.

[181] "וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וגך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו. אם פעם תזדקקו להם, שלחו את האנשים שיביאום אליכם" (תרגום שוורץ).

[182] וכנראה ספרים חיצוניים אלו שלא נמצאו במגילות קומראן אינם מתאימים לסגנון המגילות: אדם וחווה, דברי איוב, ספר יוסף ואסנת, עליית משה, חזון עזרא ועזרא החיצוני/הרביעי, קדמוניות המקרא, אגרת ירמיהו, חזון ברוך בן נריה,  יהודית, תוספת למגילת אסתר, תוספות לספר דניאל (שושנה, בל), אגרת אריסטראס.

[183] "בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא  [ספר ההלכות הצדוקי]" (מגילת תענית ,מהדורת נעם, עמ' 45). אמנם אין לנו זכר מספר זה, אך ייתכן והוא ברית דמשק, ואם הוא זה, הרי שמחזק את הנחתי שהצדוקים הם בית פלג שיצאו את עדת קומראן.

[184] יוצא אפוא, שלא היו ספרויות יהודיות או קרובות ליהודיות בתקופה זו, וכנראה תפוצתן של מגילות קומראן (כגון: הספרים החיצוניים, ממ"ת, 'ברכה לשלום יונתן המלך') בעמ"י, לצד הלכות דומות שכנראה עברו בע"פ אצל הפרושים עד לכתיבתן במשניות (כגון הלכות מסכת השבת מברית דמשק), הן שהיתרו את האיסור של 'הוספה' ו/או 'כתיבה תורתית', שכנראה לא היתה מותרת לחוג שאינו סופרים ו/או כוהנים.

[185] בסכוליון הפירוש למסכת מגילה שנתחבר בתקופה מאוחרת יותר, נאמר עליו: שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: "והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד, כז); 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז, יא)?! מלמד שאין כותבין בספר".

[186] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: "היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏" (ההדגשות לעניינינו - לא במקור, ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים, כרך ב', עמ' 290). במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.

[187] אפשר שקהל מתייחס לכת – עדת קומראן, ראה דיון אצל קאמפן, חסידים, עמ' 82-87. מאידך, קאמפן דוחה את הזיהוי של חסידים עם האיסיים – עמ' 49.

[188] לשון 'חסידים' מופיעה גם במספר מגילות כיתתיות:

- 4QapocrPent: "‏[          ]׺[       ]ל֯ איש ה֯ח֯סידים וישא קולו".

4QMessianic Apocalypse: "כי אדני חסידים יבקר וצדיקים בשם יקרא,ועל ענוים רוחו תרחף ואמונים יחליף בכחו‏ כ֯י֯ יכבד את חסידים על כסא מלכות עד".

[189] וכן מק"ב יד' 6 מתאר את החסידים: "אלה מן היהודים המכונים 'חסידים', אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות". עניין זה סותר את הדיעה שהיו פציפיסטים.

השווה: תהילים קמט' 5-9: "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד; יְרַנְּנוּ, עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם. רוֹמְמוֹת אֵל, בִּגְרוֹנָם;  וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. לַעֲשׂוֹת נְקָמָה, בַּגּוֹיִם;  תּוֹכֵחוֹת, בַּלְאֻמִּים. לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים;  וְנִכְבְּדֵיהֶם, בְּכַבְלֵי בַרְזֶל. לַעֲשׂוֹת בָּהֶם, מִשְׁפָּט כָּתוּב- הָדָר הוּא, לְכָל-חֲסִידָיו: הַלְלוּ-יָהּ".

[190] אף התיאור של נפילת הכוהנים במק"א ה' 67 הולם את תפקידם המוגדר של הכוהנים בטקסיות המערכה, אולם הדבר קשה, שהרי החשמונאים בעצמם היו כוהנים.

[191] ראה: קיסטר, מגילות יא'-יב', השורש נד"ב, עמ' 111.

[192] "ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן".

[193] "ותהי צרה גדולה בישראל, אשר במוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא".

[194] אמנם תפקיד מורה הצדק הינו פשר על נבואות ולא נבואות חדשות בעצמו: "מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏" (ברית דמשק ב' 7-10), אך מסר גם הלכות חדשות שנגלו לו: "ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו" (ח' 15-16)

[195] ועוד שבנוסף למורה הצדק, יכולת התגלות הנבואה היתה לעוד חברים בעדת קומראן: "בכל הנגלה‏ להם" (ג' 18-19).

[196] חלקו השני של ספר החלומות שארבעה מעותקיו נמצאו בקומראן. צ'רלס 1912 ומיליק 1976 קבעו והטמיעו את חלוקת ספר חנוך ל: (א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'קז' ובדברי חנוך על אחרית הימים (קח').

[197] משנה כריתות ו' ג'; תוס' נדרים א' א' ומקבילות; סיפור על בבא בן בוטא החסיד בתוס' חגיגה ב' יא' ומקבילות.

[198] כך או שהם עצמם האיסיים.

[199] אין אזכור במגילות קומראן ובחז"ל לקבוצת איסיים (בחז"ל יש דמות שמכונה האיסיי), שורש השם קרוב בארמית: ???????, וביוונית: ??????.

[200] אלו מוזכרים פעמים רבות, כגון: מרקוס ז'; יב' 40-38; לוקס יא' 54-37; כ' 47-45; הבשורה על-פי מתי, ה'; כג', ולעיתים אף עם הכוהנים: הבשורה על-פי מתי, טז'; הבשורה על פי מרקוס י'; הבשורה על-פי מתי כא'. חיזוק לכך שלפרושים היו רק שני סופרים באותה תקופה: רבי מאיר וישבב המוזכר בין עשרת הרוגי מלכות.

[201] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: "היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏" (ההדגשות לעניינינו - לא במקור, ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים, כרך ב', עמ' 290).

[202] יוספוס, קדמוניות, ספר 12, פרק י, פסקה ו, סעיף 414.

[203] פרופ'  יורם ארדר, מוצא נקודות השקה לקראים הראשונים, וסובר שברית דמשק שבגניזה הקהירית הינה העתק קראי.

[204] למשל, השווה: "לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏" (מגילת ברית דמשק טז' 2) – תורה שבכתב ללא התושב"ע (סנהדרין נ"ב. אם כי השתמשו בספר גזירתא [(מגילת תענית ,מהדורת נעם, עמ' 45]). מענין שיוספוס הדגיש את המחלוקת כפילוסופית ולא הלכתית (קדמונ', ספר 17, פרק ב, פסקה ד, סעיף 42).

[205] כך טענו: גייגר, המקרא ותרגומיו, עמ' 131; גרא, קרית בית זכריה, עמ' 49-50. שוורץ, בית יהודה?, טוען שמק"א הינו ספר כוהני ארץ ישראלי (לעומת מק"ב שהינו גלותי).

[206] THE PESHER NAHUM SCROLL FROM QUMRAN, EDITED BY

FLORENTINO GARCÍA MARTÍNEZ

ASSOCIATE EDITORS

PETER W. FLINT

EIBERT J.C. TIGCHELAAR

VOLUME LIII

[207]Philo, "Quod ommis probus liber sit"; Philo, "Apologia pro Vermes Iudaeis.

[208] "היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים שלום וישע רב!" (מק"ב א' 1).

[209] אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 36. קיבלו את הצעת פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום.

[210] "פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו (פשר תהילים ב' 18-19).

[211] למרות הפתגמים: "לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן"; "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי".

[212] איני מקבל את הסברה שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ. דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה.

[213] ברושי, כת האיסיים וזרמים דתיים בימי הבית השני, עמ' 4.

[214] יצויין כי בהלכות שבת, המצוינות בברית דמשק כהלכות נגלות לעדת קומראן, הפרושים אוחזים כמעט בהלכות זהות.

[215] ולכן טוען פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, עמ' 143, 159, שהממשלה מתייחסת לשלומציון המלכה.

[216] "ויבואו אליו כל האנשים הרשעים והחטאים מישראל, ברצותו לכהן".

[217] "פשרו‏ דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות".

[218] יוער כי ישנם תקנות של חז"ל המכונות 'דברי סופרים' הדומות לחוקים של עדת קומראן, למשל עניין שניות עריות לאם הורה (תוספתא יבמות ג' א') שמשלים את הרחבת הפשט לאיסור חיתון אחיינית המופיע בברית דמשק ה' 7-11.

[219] סברה זו מתחזקת אם אכן מגמת חז"ל היתה להמעיט בסיפורי הגבורה של בית חשמונאי ולהעמידם על נס פח השמן, ואי הזכרת שמות החשמונאים, גם ב'סדר עולם' של ר' יוסי בן-חלפתה המתמצת בחצי משפט: "מלכות בית חשמונאי קג' (שנה)" (סדר עולם זוטא הקדיש לבית חשמונאי מספטים אחדים). ראה יוסף הגר, בחינות היסטוריות, עמ' 64. מאידך, גדליה אלון, 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים', הביא אזכורים מפוזרים לא מעטים לחנוכה והלכותיה, והיחסים המורכבים של הפרושים עם אלכסנדר ינאי.

[220] תליית אדם חי מתוארת בטור סה' במגילת המקדש, לכאורה הפוך מדברים כא'. באומטן טוען שעדיין אין מדובר בצליבה. לדיון על התלייה בחיים, ראה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 114-119; קרוס, הספרייה, עמ' 93, הערה 29.

[221] לא מצאתי לכך תשובה אצל אשל ואחרים.

[222] אפשר שהכאה זו מתחברת עם 2 תיאורים חיצוניים: הכאת יוסי בין יועזר (הכוהן החסיד) לפי הפרושים (בראשית רבה, פרשה ס"ה, פסקה כ"ב), והכאת 60 החסידים במק"א ז'.

למרות הסבירות הנמוכה, יצויין כי קיימת האפשרות שהידברות החסידים (הם עדת קומראן כפי שנטען לעיל) עם אלקימוס במק"א ז' 13-16, כוללת את הפנייה של ממ"ת, ובגידת אלקימוס היא התיאורים על הכוהן הרשע.

[223] וכן: 'עריצי הברית', 'מרשיעי ברית', ועוד.

[224] אמנם 23 שנה לאחר מותו כבש פומפיוס הרומאי את ירושלים ומימש כמתואר ב'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק', אך זו תקופה לא קצרה, וכן יש 'מגילות הכיתתיות של מורה הצדק' המתייחסות בסבירות גבוהה יותר לתקופה הסלווקית או לאנטיוכוס הרביעי.

[225] למשל: יאסון ממקום מושבו ומחבואו בעבר הירדן ובראש צבא של אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס וערך טבח בתומכיו –'בגדוליו ואנשי עצתו'.

[226] ראה: ראולי ורבינוביץ, פשר נחום. עיקר טענותיו של רבינוביץ הן בפירוש המילולי של הנבואה, ואילו טענותיי אחרות. להרחבה ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 112.

[227]: "ויהי בשנת מאה וחמישים ואחת (היא שנת 161 לפסה"נ) ויצא דימיטריוס בן סליקוס מרומא וילכוד במתי מעט עיר על שפת הים וימלוך שם."

[228] חוקרים ניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר:

E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.

ראה מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א' עמ' 134: "הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל". הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב"ה.

[229] "ועשיתה‏] [תעלה‏ סביב‏ לכיור‏ אצל‏ מזבח‏ ]ה֯[עולה הולכת‏ לתחת‏ הכיור‏ ומחלה‏ יורדת‏ למטה‏] [אל‏ תוך‏ הארץ‏ אשר‏ יהיו‏ ה‏]מים‏ נש[פכים‏ והולכים‏ אליה‏ ואובדים‏ בתוך‏ הארץ ולוא‏] [יהיה‏ נוגעים‏ בהמה‏ כול‏ א]ד֯ם[‏ כי‏ מדם‏ העולה‏ מתערב‏ במה". להרחבה ראה: רגב, 2000 (ב), עמ' 99-100.

[230] "זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל:  כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.  וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֲשֶׁר אֵין-צָמִיד פָּתִיל עָלָיו--טָמֵא, הוּא.  וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת, אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם, אוֹ בְקָבֶר--יִטְמָא, שִׁבְעַת יָמִים." אפילו הפרושים עצמם ביטלו הלכה זו בהמשך.

[231] ולכן נטל ממנו את הירושה: בבלי בבא בתרא קג ע"ב., המשך המדרש מציין שאמנם שבנו חזר בתשובה ותרם למקדש פי 6 מאביו. עצם חיתונו עם בתו של אלכסנדר ינאי צריך לאחר את תקופת אביו: סוטה דף מ"ז ע"א; קידושין דף ס"ו ע"א.

[232] לפי בראשית רבה סה' כז', מהדורת תאודור-אלבק, עמ' 741-744.

[233] במשנה חגיגה ב' ז' הוא נקרא "החסיד שבחבורה". דומה לו, אך בימי המרד הגדול, היה יוחנן בן גודגדא השופר הלוי. יצוין כי פלוסר, כתות מדבר יהודה ותקופתן, זיהה את יועזר מקרב החסידים.

[234] כבר מוזכרת בספר עזרא (ו' 21; ט' 11), אך באופן דומה יש בברית דמשק (ב', 5) איסור על כוהנים שנשבו או עבדו את הנכרים.

[235] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד ב': "דתניא יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית".

[236] הכוהן הרשע מוזכר בפשר חבקוק (בטורים ח'-יב', לפרק ב') ובפשר תהילים (טור ד', לפרק לז' 32-33).

[237] למשל: "וכל כך גדול כוחם של אלה אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם" (קדה"י יג' 288, תרגום שליט).

[238] רעיונות אלו שמעתי בהרצאה משותפת של פרופ' אהרון שמש ומשה הלברטל, 22/12/16, בספרייה הלאומית.

[239] אפילו חז"ל ציינו ש"כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס לביתו" )קוהלת רבה יב', יב-יג(, והשווה עזרא הרביעי המציין שכד' ספרים נועדו לעם ועוד 70 ספרים לסופרים.

[240] ולכן טוען פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, עמ' 143, 159, שהממשלה מתייחסת לשלומציון המלכה.

לא התייחסתי לעובדה שחז"ל סוברים שהם היו בעמדות מפתח בהנהגה לפני הצדוקים, ועל כך גם מרמז יוספוס.

[241] להוציא את קרוס, הספרייה העתיקה של קומראן.

F.M. Cross, the Ancient Library of Qumran and Modern Biblical Studies, Garden City 1961, pp 114-115

[242] ולכן טוען פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, עמ' 144, שפשר נחום כתב זאת לאחר הכיבוש הרומי על הפרושים ושתקווה זו לא התגשמה לעולם, אך כאמור לדעתי התקופה המאוחרת ביותר האפשרית היא שמות החמישים של המאה השנייה לפנה"ס, ועל כך ניסה אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק, לחלק את מגילת פשר חבקוק לשני מגילות נפרדות – בתקופות שונות אלו, ובעצם צריך לחלק עוד כמה וכמה מגילות כיתתיות..

[243] משפחה אצילה מעבר הירדן, טוביה נישאה לאחותו של כהן גדול וכך קנה את מקומות בירושלים, בעל קשרים פיננסיים עם אפולוניוס שר האוצר של פילאדלפוס, בעל קשרים טובים עם השומרונים שהאיבה בינם ובין ירושלים הייתה רבה. בבית משפחת טוביה שררה אווירה תרבותית יוונית וגם יוסף בנו שגדל והתחנך בתרבות זו הפך לאדם מקושר ועסק בעניינים החורגים מגבולות יהודה והאינטרסים של עם ישראל. קשריו הבינלאומיים של יוסף הם קשרים עיסקיים, מדובר בממון.

[244] מאמץ את דעתו של נוח חכם וקנדי-הראל, יום הכיפורים, עמ' 56-58, בניגוד לדעתו של פלוסר שם.

[245] לדיון על פסוק זה ראה: פסטור, אדמה וכלכלה, עמ' 55-62.

[246] לדיון על הרעב ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 132-135.

[247] "   ]ל֯עת צוית֯ם֯ לבלתי  ]׺ם ותשקרו בבריתו ות]א֯מרו נלחמה מלחמותיו כיא גאלנו ]׺יכם ישפלו ולוא ידעו כיא מאס   ]׺׺ תתגברו למלחמה ואתם נחשבתם  ‏] בקואו‏ vac משפט צדק תשאלו ועבודת  ] תתנשאו‏ vacat ויבחר ב‏[ם‏ ]׺[ ] לזעקה ] ותשית̇ו֯‏ [    ]׺מתוק".

[248] אם כי באגרת פתיחת מק"ב מוזכר מלכות, וכן מעט מהחוקרים שסברו שכן. יצוין שיונתן הוופסי בן מתתיהו לא התיישב ביריחו, איסור של קללת יהושע שמופיע פעמיים במגילות כקללה חוזרת, ואילו צאצאי שמעון  התרסי בן מתתיהו כן התיישבו וארמונותיהם ביריחו.

[249] גם אשתו שלומציון המלכה ובנם הורקנוס מוזכרים, אך המגילה קטועה כדי להבין את ההקשר והדברים.

[250] שלוש בממ"ת: שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק. אך עוד בברית דמשק: התנגדות לעירוב חצרות בשבת (אם כי ייתכן וזהו פירוש לא נכון של הקטע), ובמגילת המקדש: קביעת ימי המילואים כמועד שנתי, והתפיסה של דם טמא (וכלל זה אי-התחשבות בגורם הווסת לזיהוי דם הנידה, כפי שנרמז בברית דמשק). להרחבה ראה: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 209-201.

[251] אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 56-81.

[252] רוב החוקרים זיהו אותו כ'כוהן הרשע' המתואר בפשר חבקוק (ראה דימנט, תולדותיה והשקפותיה של עדת המגילות, עמ' 32).

[253] דבר שמחזק את טענתי להקדמת התיארוך. אמנם אפשר שגם עוד לפני שהם מינו את מורה הצדק למנהיגם.

[254] העובדה שעדת קומראן אינה מציינת בממ"ת קבוצות נוספות, מצביע שאולי טרם היו כאלו.

[255] 'פשרו על מורה הצדק אשר הודיעו אל את כל רזי דברי עבדיו הנביאים' (פשר חבקוק 4 ,VII), ומגילות שונות נכתבו בכתבי סוד, וחבר חדש נשמע לשמור על סודות העדה. 'אז ידעתי סוד אחר כי ספרים ינתנו לצדיקים ולחכמים להיות לשמחה וליושר ולחכמה רבה. ולהם ינתנו הספרים והם יאמינו בהם וישמחו עליהם' (חנוך קד' 12). גם הפרושים מציינים שלכוהנים היו ידועים להם סודות טכנולוגיים שונים שהיו קשורים בתהליכי ייצור ייחודיים למקדש (תוספתא, כיפורים ב').

[256] אמנם ודאי שייתכן שאותו כהן הוא גם הכוהן הרשע המתואר בעיקר במגילת פשר חבקוק, אך עדיין אין בכך סתירה מהותית, שהרי ישנו הבדל בין דיבור פנימי לחיצוני. להמחשה, בהקבלה הפוכה, ניתן לראות זאת בתוכחתו של משה רבינו לבני ישראל, ואילו בדיאלוג שלו עם ה' סינגר והתחנן על ה' ישראל.

[257] נקודות הדומות בין שמעון התרסי לטקסטמוניה: שני בניו מתו איתו ביריחו - 'עיר חדשה'. להרחבה ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 56-81.

[258] הוא היחיד שמובא בשורה נפרדת את מקור מגוריו, למרות שזה רשום בירמיה ח', ומאידך, זה הנביא שקר היחיד שכתוב במקרא מקום מגוריו. כתוב פעם אחת בשורה 3 ובאותה שורה, מקום מגוריו של הנביא, אך זאת כיוון שאין לו שם. מאידך ייתכן וזוהי הנגדה (סמויה) לסיומו של ספר מק"א שבא להראות שיוחנן הורקנוס מתאים להנהגה וכהונה. להרחבה ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 80.

[259] "שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט', ע"א). ייתכן ו'חזרתו בתשובה' ומעברו לצדוקיות, היא תוצאה של מגילת 'מקצת מעשה התורה שנשלחה אליו מעדת קומראן. עליו דרשו הפרושים את האמרה של הלל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

[260] כנראה העלאתו למלכות באה יחד עם נבואתו שטען שקיבל, ונשמרה גם אצל הפרושים (תוספתא, סוטה יג', ה' מהדורת ליברמן עמ' 232) ואצל יוספוס פלביוס (קדמוניות יג', עמ' 282, 300).

[261] כנראה המכבים-חשמונאים הראשונים לא אהבו כתרים כמו היוונים וגם לא ראו נכון למלוך שאינם משבט יהודה, ואילו יוחנן הורקנוס הראשון הוא הראשון ששם לעצמו כתר מלכות.

ההיסטוריונים נחלקו בשאלה האם יוחנן מינה עצמו למלך - כפי שעולה גם מדברי אביי בגמרא בברכות, או שהמלך הראשון היה ינאי בנו; ושמא המלך הראשון היה יהודה אריסטובולוס הראשון, שירש את יוחנן הורקנוס אביו לפני ינאי.

[262] וכן גם בפעם נוספת במגילה 3794Q.

[263] לפי ממצאיו הארכיאולוגים של אהוד נצר.

[264] יהודה אריסטובולוס הבכור הוא הראשון ששם כתר מלכות על ראשו, אך נהרג לאחר שנת מלכות אחת בלבד.

[265] יוספוס, קדמוניות, ב', 376.

[266] הושע ה': "וירא אפרים את חליו ויהודה את מזרו וילך אפרים אל אשור וישלח אל מלך ירב והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור. כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה". Frg. 2: "ולוא יגהה מכ]ם מזור – פ[שרו אשר הלכו אל מלך אשור ולוא וככפיר לבית יהודה – פשרו ע]ל הכוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים [על דבר הבגד אשר בג]דו ().  הצילם מי]ד כפיר החרון. כי אנוכי כשחל לאפרים."

[267] נרדפו שם, חלק גדול מהם נהרגו אצל כלקיס, ושארית הפליטה מצאו מקום בבית זבדאי: "בשבעה עשר ביה (באדר) קמו עממיא על פליטת ספריא במדינת בליקוס (צ"ל כלקיס) ובית זבדאי והיה פורקן לבית ישראל" (מגלת תענית סי' ל"ג; עי' ירוש' תענית פ"ב י"ג).

[268] איני מבטל את האפשרות ששמעון בן שטח הוא איש הכזב, נוכח הסיפורים הלא מעטים עליו נגד יונתן המלך, וההתאמה לבגידה בדימטריוס כמתואר בפשר נחום (טור א', 2-3). עם זאת, ייתכן וההיסטוריה חוזרת, כפי שהפשרים מיישמים אותה שוב מהמועד הראשוני אליו ניבא הנביא.

יוער כי גם שמעון בן שטח: "תלה שמונים נשים באשקלון. וכי חיבות הריגה ותליה היו? אלא שהייתה השעה צריכה, לכך כדי שילמדו ממנו וכל ישראל ישמעו וייראו" (במגילת תענית נאמר כי טו' אלול הוא מימי השמחה, משנה במסכת סנהדרין ו:ד) קרובה לתלייה אנשים חיים.

[269] ברח לאלכסנדריה, כחלק ממרידתו במלכות. העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש). מוזכר גם בדעה סותרת לגבי אפר פרה אדומה (ילקוט שמעוני, פרשת חקת, רמז תשס"א) – מחלוקת גלויה וברורה כיום בין עדת קומראן לפרושים.

[270] השווה: פשר נחום א' 1: "בעצת דורשי החלקות" - קדמוניות יג', 379-380: "שלחו אל דמטריוס אקאירוס ובקשו עזרה ממנו" .

[271] אחרי שהצליח דימיטריוס להכות את חיל יהודה בעיר שכם, ויונתן אלכסנדר ינאי נמלט על נפשו אל הר אפרים, חזרו חיל הפרושים שעזרו לדימיטריוס והכריחו את דימיטריוס לשוב מעל ארץ יהודה.  יונתן אלכסנדר ינאי נקם בפרושים נקמה אכזרית, בעצת צדוקי אחד ושמו דיוניניס, וצווה לצלוב שמונה מאות פרושים.

[272] לדברי יוסף בן מתתיהו, יהודה אריסטובולוס, היה הראשון ששם כתר מלכות לראשו, שכן דעתו לא היתה נוחה מצורת המשטר והוא החליט להחליפו. יש מקום לספק בדבר דיוקה של קביעה זו, שהרי מטבעותיו של יהודה הראשון אינם מזכירים שנטל מלכות. מסטרבון, ינאי התמלך ראשון .גם הראשון שהטביע ביוונית.

[273] שנלחמה קליאופטרה בבנה תלמי לתרוס וזממה לספח את ממלכת יהודה למצרים, קמו שני שרי צבאה: חנניה וחלקיה בניו, או נכדיו, של חוניו הרביעי והתערבו לטובת אחיהם בארץ ישראל והפרו את זממת מלכתם; דבריו התקיפים והנבונים של חנניה מעידים על כוחו המכריע בצבא מצרים; כשיועץ שונא ישראל מיועצי קליאופטרה אמר לה: "שתכבוש את ארץ יהודה כולה לבל תתן שנכסים כה רבים יפלו בידי איש יהודי אחד (ינאי), יעץ לה חנניה ואמר: ,עוון תעשי אם תגזלי מאיש בעל ברית את רכושו ובפרט שהוא קרובנו (יהודי) והוסיף (באיום מפורש!): "רצוני שתתני דעתך על כך, אם לא יהפוך העוול הזה אותנו כולנו לאויבים לך". אכן נתייראה קליאופטרה ונשמעה לו ומיד כרתה ברית עם ינאי בבית שאן (סקיתופוליס).

[274] זוהי תשועה, שאין אחריה עוד שיעבוד. לפירוש זה ראה דעת מקרא על המקום (עמ' רלז').

[275] לאמת ולקיים את הכתוב בחזון שבאחרית הימים תבוא גאולת ישראל. כנראה זהו השלב שבו תם עידן הנבואה ומתחיל עידן המלכות, עידן שמתאים לדור השלישי עד הרביעי של בית חשמונאי.

[276] לבנות את בית המקדש (המעלה העליונה של הקדושה).

[277] גם מגילת מלכיצדק מזכירה את 490 השנה של דניאל ומציינת אותה כעשרה יובלים (10 * 49 = 7 * 70 = 490 שנה).

[278] חז"ל סברו שכוונת דניאל היתה לחורבן בית שני (לפיהם הבית השני עמד על כנו 420 שנה, בבלי, עבודה זרה, ח' ע"ב ועוד), היות והניחו שהתקופה הפרסית היתה פרק בזמן קצר של 34 שנה (ייתכן שהטעות נבעה מהשימוש בשמות זהים למלכים שונים: שלושה ארתחשסתא ושלושה דריווש), כאשר המחקר עומד על כ-200 שנה בין כורש - 539 לאלכסנדר מוקדון - 332. הנוצרים ספרו עד לישו (ולמעשה תיארוך חז"ל מחזק את הנצרות דווקא, במיוחד נוכח 62 השבועות).      מענין שפיתרון החוקרים לקטע זה בדניאל מאוחר לתיארוכו המקובל ב-165 לפסה"נ.

[279] בלשון רבים, אלו ממשיכיו של אלכסנדר ינאי.

[280] אלו הרומאים.

[281] יוער כי יש חוקרים שמסבירים זאת הפוך: שהוא לא רצה שהם יתערבו בעניינים הפנימיים כאשר כעת רומא יותר קרובה, למרות שאם היא יותר קרובה, עדיף לכרות ברית שלא תבקש להיכנס לשטח מדינת ישראל.

[282] ספר טוביה יד' 5: "ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל".

4Q174  (כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology) א' 1-7: "כאשר בראישונה ולמן ה̇יום אשר [צויתי שופטים‏] ע֯ל עמי ישראל הואה הבית אשר[ יבנה‏] ל[וא‏ ]ב֯א֯חרית הימים כאשר כתוב בספר [משה‏  מקדש‏] ה' כ֯[]ו֯ננו ידיכה ה' ימלוך עול֯ם̇ ו֯ע̇ד הואה הבית אשר לוא̇ יבוא שמה [        ]׺[עד‏] ע֯ולם וע֯מ֯וני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושי שם  יג֯[ל]ה֯[ כבודו‏  ל‏]ע̇ו̇ל̇ם תמיד עליו יראה ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו ברא֯ישונה את מקד֯[ש י]שראל בחטאתמה ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מ̇ע֯ש̇י תורה".

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5: "ורצית֯י֯ם֯ ו֯ה֯י֯ו֯ לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ [ו‏]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]ק̇דשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברכה אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇שי להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל ‏[...] ואקדש‏ ועשי̇[תה‏...] למעלו̇ת מ[...] בבית אשר תבנה‏ [להיות] שמי עליו".

[283] ביקורת זו באה לידי ביטוי בין השאר בברית דמשק ד' 15-18; ה' 6-7; ו' 12-15; יא' 18-20; פשר חבקוק יב' 8-9. גם יוספוס מציין שהאיסיים לא השתתפו בהבאת קורבות (קדמוניות היודים יח' 19).

[284] ברית דמשק ו' 11-15: "וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ vacat ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת".

[285] ראה אשל, המדינה החשמונאית, עמ' ?.

[286] יתרה מזו, חוקרים מצביעים לאחרונה על כך שמגילה 248Q4 קודמת ומקור לספר דניאל (ראה אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 18). לכך נוסף הטווח הקצר עד לכתיבת מק"א בו הוא מוזכר בפרק ב' 60.

[287] גם ניתוחי בפרק 'סגירת מעגל השנים בימי יונתן אלכסנדר ינאי' וגם כיבוש פומפיוס והרומאים, אינם בהקשר ישיר ותיאורים המספקים תמונה מלאה לדורות שבהמשך.

[288] אציין ספר מעניין של כץ, כצאת השמש, שבו מפרש פסוקים מירמיה על מלחמת המפרץ ועוד אירועים בדור האחרון (וזאת ללא ידיעתו שפשרים ממגילות קומראן גם עשו כך).

[289] אעיר שתיארוך הפָּלֵאוגרפיה בעברית הקדום ביותר הוא לפי מגילות קומראן, שהרי הממצאים היחידים הקודמים לו הם קטעים ופיסות קטנות של ארכיאולוגיה שונות. לפיכך, ייתכן וההגדרות של כתב חשמונאי/הרדיאני וכו' הם המוקדים ביותר שאנו מתארכים, כאשר הם מוקדמים יותר.

[290] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256

כניסות: 175
קטגוריה: מחלוקות בין כת היחד-לפרושים עידכון אחרון ב-ראשון, 11 יוני 2017 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

תובנות (בעזרת מחקרים אקדמיים) מתומצתות (רובם עד מעט עמודים תוך הרחבה בהערות שוליים) על מגילות קומראן/ים-המלח/מדבר יהודה/הגנוזות, דרכם בפירוש התנ"ך, זיהוי עדת קומראן כבני-צדוק הכוהנים ו/או האיסיים, והמחלוקות עם הפרושים-חז"ל, צדוקים והרקע ההיסטורי עד ומול החשמונאים-מכבים. המיקוד נסוב על העתקות/שיבושי המסורת וסיבותיהן אל המשנה, גמרא וספרות הפרושים – תושב"ע.

 

חופשיות שימוש והעתקה

באתר מגילות ים המלח אין זכויות יוצרים: מותר להפיץ את ההצעות לעיל והמידע שבדף זה באופן חופשי, ללא צורך בציון המקור, וכן מותר לשנות ולעבד לצורך שימוש בתוכן למסמכים אחרים. ניתן לקבל מידע נוסף ומענה לשאלות בתחום באמצעות פנייה לדוא"ל: scrollsqumran@gmail.com
פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן