בתורה לשון טהרה לאדם היא רחיצה ולא טבילה - וזו משמשת מקרים בודדים רק לאיבר או לחפץ^[1]. כמו כן, אין בתורה חיוב טהרה במים חיים הנובעים/מחוברים למקור/מאגר מים טבעי, אם כי כבר משמם משתמע שהם עדיפים. חוקרים סבורים שכוונת פשט התורה לגבי טהרת הגוף היא ברחצה (bathing), ולא בטבילה^[2] (immersion).

דעת חז"ל מחמירה ונחרצת לגבי טהרת הגוף, ופוסקת שרחצת גוף בתורה לבעל קרי^[3] ולנידה (ועוד) היא טבילת גוף מלאה, והטבילה צריכה להיות במים שאינם שאובים (אלא רק במים חיים בדרגות שונות, אם כי היתה בענין מחלוקת/אי-בהירות).

נוכח דעות (כלליות) אלו ואלו, אבקש לשאול (ולנסות לענות): מה היתה הלכת עדת קומראן בשתי סוגיות אלו בעזרת ניתוח קטע 2 שבמגילת טהרות א' הדן בטהרת בעל קרי?

א. טהרת בעל קרי במגילת טהרות א':

בתורה הטהרה במים מתוארת באמצעות פעלים שונים, רובם ב'רחיצת בשרו' שמופיעה מספר פעמים רבות, ואילו רק ביטוי אחד ל"רחיצה מלאה" - והוא לטהרת בעל קרי: 'וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב' (ויקרא טו' 16), והמקבילה במגילת המקדש מה' 12-7^[4] מרחיבה להמתנה של 3 ימים^[5] טרם כניסה לעיר המקדש ולמקדש^[6]. בעל הקרי נדרש גם לצאת מהמחנה: 'כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה' (דברים כג' 11), אך הפרשייה עוסקת במלחמה, כך שייתכן ואין להחיל דין זה על יישוב מגורים. מסרך היחד ח' 22-21 משתמע שטומאות היוצאות מהגוף הן החמורות יותר: 'יצר החמר ומגבל המים סוד הערוה ומקור הנידה'^[7], וכן חז"ל פסקו החמרה יחסית לבעל קרי בנוגע ללימוד תורה (ברכות כב').^[8] ספר טוביה מורה על ייחוד המשכב להבאת ילדים ולא לתענוג,^[9] ובדומה חז"ל טיעמו את סיבת טהרת בעל הקרי: 'שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים' (ברכות כא').^[10]

הכוהן הגדול מצווה: 'וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו, וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם' (ויקרא טז' 24). 'מקום קדוש' מופיע עוד פעמיים בויקרא ז' 6 וי' 13 כמקום אכילה,^[11] וייתכן ורחיצה זו והמתחם כולו קדוש ובתוכו מקווה/ברכה,^[12] אם כי אפשר שזוהי רק הבהרה כי אין טומאה במקום זה. לכאורה אז מתבקשת לשון טבילה ולא רחיצה, ואולי גם כאן, כפי שיפורט בהמשך, נבחרה לשון רחיצה למצב משני כאשר אין נגישות למקווה.

מגילת טהרות א' (4Q274, 4QTohorot A) פרגמנט 2 מפרטת הלכות בנוגע לטהרת בעל הקרי:

'1) ‏יא[וכל ואחר אש]ר֯ יזו עלי̇ו̇ את֯‏ הרישונה ירח̇ץ ויכבס טרם ישנ[ה 2) ואם יח]ו̇ל עליו השביעי ביומ ה֯שבת֯ אל יז בשבת כי 3) ‏[אמר שמור] את יום ה֯שבת רק אל יגע בטהרה עד אשר ישנה. 4) [וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ 5) [יטבו?]֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול 6) ‏[במי]ם֯. ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו^[13] ורח֯[ץ] ‏7) [ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו. והנו̇ג֯[ע] 8) ‏[בזב במשכ]ב֯[ו ובמ]ו֯שבו אמ לוא נגע בו ב֯[גדו ורחץ?] ב̇מים ואם 9) [נגע בגדו בטמא] וכבס ולכול הקודשים יכ̇בס ו֯[רחץ?^[14]] במים את' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213, עם מספר מחיקות השלמה שלי).

כנראה קטע זה מבחין לראשונה בין הטבילה לרחצה. בכך מתאששת סברת רבים - שעדיפה וגבוהה הטבילה על הרחצה, ויש כאן עיקרון מעין הלכתי של 'בדיעבד'^[15] (לא במשמעות המילולית, אלא במשמעות של אפשרות שנייה מקלה בשעת דוחק. מקרה נוסף ביחס בין הכוהן למבקר/חכם),^[16] כפי שינותח להלן:

בשורה 1 מופיע די בוודאות הפועל 'ירח̇ץ', אך הקשרו להזאה, ולא לטהרת בעל קרי שמתחילה בשורה 4, ובה הפועל הראשון: 'יטבול' (זהו אזכור ראשון אף לאחר הקטע הקודם של מגילה זו, בו מופיע 3 פעמים הפועל ר.ח.צ^[17]). זהו גם הפועל היחיד שיש במגילות קומראן לטהרה בטבילה,^[18] לצד אזכור נוסף במגילת 'ברכות למיטהר' (4Q512),^[19] אך קשה להסיק ממנה מסקנות להבדלים בין הרחיצה לטהרה. גם במגילה זו 4Q512 יש מסורת זהה שנשמרה בחז"ל, ועוד שאין בה גיוון דעות ומורכבות הלכתית כמו בעסקינן,^[20] כפי שינותח בפרק הבא.

קימרון השלים בשני קטעים חסרים בשורות 6-5 פעלי רחיצה. כדי לנתח את הקטע ביתר ודאות, בחרתי בציטוט לעיל להסיר אלו מהדרתו ולא להשלים כלל את הקטעים החסרים, הן כי בסוף שורה 6 ישנו פועל בסבירות גבוהה: 'ורח֯[ץ]' (הח' בהשערה והצ' בהשלמה). המעבר מטבילה לרחיצה כשבניהם התנאי שבשורה 6: 'ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו', מחייב ומכריע כי ישנן 2 סוגי טהרות, או טהרה בשתי רמות שונות: הראשון כדאי ועדיף, ואילו השני הוא משני - כאשר לא ניתן לקיים את הראשון.

נותר אפוא, לבדוק מהו אותו דבר 'אשר לוא השי̇גה ידו' (ש' 6) – האם מדובר במקווה או בבגד? או בשאלה פתוחה – מה לא מצליח המיטהר להשיג כדי לקיים את הטבילה שבעדיפות הראשונה?

כדי לענות על שאלה זו, וכדי להימנע מפרט נוסף שיכול להיות חשוב, אנתח נקודות נוספות שבקטע ועניינים קשורים:

2. תנאי המחנה:

הרישא של ש' 6 אינה סבירה להיות עומדת בפני עצמה: 'ואמ במחנה יהיה איש', כיוון שההנחה שההוראה ניתנת תחילה לאנשים שגרים ביישוב, כפי שמברית דמשק ז' 7-6 נראה שיישוב מכונה 'מחנה': 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'^[21]. אך בהמשך ברית דמשק י' 24 - יא' 1 מצוין: 'אם במחנה בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו', כלומר יש מחנה של יישוב, ויש מחנה בדרך – שמזכיר לנו את מחנה המלחמה שבדברים כג' 11, ומשוכתב במגילה 4Q376 ג' 1: 'וא̇ם במחנה יהיה הנשיא֯ אש֯ר לכול העדה'. אהרון שמש סבר שהקטע הנדון מתכוון לחנייה^[22]. ביישוב קומראן היו 10 מקוואות לטהרה^[23] (ועוד 6 ברכות שלא זוהו כמקוואות), כך שכנראה אין הכוונה למחנה זה (או למחנה עם מקוואות), וכנראה שהמגילה מכוונת לכל מחנה ואתר, ולא נקודתית רק לקומראן.

היות והתנאי 'אשר לוא השיגה ידו' (ש' 6) קודם לתוצאה '[ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו' (ש' 7), הרי שסביר שהתנאי מתייחס למצב קודם לתנאי, והוא כנראה המחנה (בהנחה שההדרה נכונה).

3. כיבוס הבגד שנגע בו והדין לבגד שלא נגע בו:

שמש קרא את המילים 'אשר לוא השיגה ידו' (ש' 6) כמשמשות להסבר^[24], כלומר מאחר שהאיש היה במחנה – לכן לא השיגה ידו (הערה 38), והכיל את חוסר ההשגה לשני דברים: אי-יכולת לכבס את הבגד, וחוסר בגד להחלפה, ובעמ' 14 ציין: 'המילים "אשר לוא נגעה בו" הן לפי הקריאה שלי נימוק להיתר לחזור וללבוש את הבגד הטמא – מפני שהבגד לא נגע בשכבת הזרע ונטמא רק מחמת טומאתו של הלובש אותו. ראוי להעיר כי הבגד נשאר טמא, ולכשיחזור האיש לביתו יהיה חייב לטבול אותו' (אוסיף הבהרה לדבריו כי בינתיים הוא עצמו אינו נטמא). מדבריו עולה ש"אשר" היא במובן של "מפני ש"^[25].

לדעתי הסברו זה אינו מתיישב עם המגילה בכמה נקודות:

בשורה 5 מצוין 'מאדם עד כול כלי יטבול', כלומר יש לאדם חובת טבילה, ושמש לא הציע איך המיטהר יכול להיטהר כשאין ביכולתו לטבול?
שיוך 'אשר לוא השי̇גה ידו' רק לבגד ובנפרד מהאדם אינו ברוח הפסוקים שבקטע.
לא ברור לפי שמש מה הדין של מיטהר שטבל בעצמו וגם את בגדו? אם מותר לו לאכול לחם, הרי שעדיין, ואפילו רק בנוגע לבגד – יש חלופה משנית של שעת דוחק.
בשורה 6 מצוין (בההדרה) שהמיטהר רוחץ, אם כן מדוע אינו יכול לכבס גם את בגדו כפי שויקרא טו' 17 מתיר?

אכן ויקרא טו' 17 מציין את ההבחנה בין בגד שנגע בו: 'וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע - וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב', וממנו עולה לכאורה כי שאין צורך לכבס בגד שלא נגעה בו שכבת זרע, וכאן הקטע ששמגילתינו (ש' 7) מוסיף דין המקל על ויקרא טו' 17 בכך שמבטל טומאת יום אם המיטהר טבל את הבגד שנגע בו שכבת הזרע. ייתכן שנוסף כאן עוד דין לגבי בגד שלא נגע בו אך הוא נוגע במיטהר שרק רחץ (לא יכל לטבול), אך נוכח החוסר במגילה, לא ניתן להכריע בדין זה.

הקטע במגילה עוסק רק בכיבוס בגד שנגעה בו שכבת זרע, ואינו מתייחס למצב שבו למיטהר אין אפשרות לטבול, ואין לו בגד אחר. לדעתי ההוראה על איסור אכילת לחם (ש' 7: 'רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו') חלה גם למי שלובש בגד שלא נגע טומאת קרי, כאשר המיטהר רק רחץ ולא טבל. אך למעשה אין בהחמרה זו מאומה, שכן גם אם רק יטבול את הבגד המלוכלך בשכבת זרע, עדיין הרי לפי ויקרא טו' 17 הוא ישאר טמא יום/מעורב שמש, ולכן הדין של איסור נגיעת הלחם (אם מקביל לקודשים) – זהה. מאידך, לכאורה הקטע במגילה מחמיר בכך שאם המיטהר לא מצליח לטבול, ורק רוחץ, עדיין עליו ללבוש בגד נקי שלא נגעה בו שכבת זרע.

בהערת אגב (ובלי לנתחם) אביא חמישה מקורות נוגעים לכיבוס בגד: 'וירחצו ויכבסו בגדיהמה וכליהמה ויטהרו לערב' (מגילת המקדש מט' 20); 'וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב' (במדבר יט' 19); 'אל יקח איש עליו בגדים צואים או מובאים בגז כי אם כו̇בסו במים או שופים בלבונה' (ברית דמשק יא' 4-3); 'וכל הבא אל בית השתחות אל יבא טמא כבוס' (ברית דמשק יא' 22-12); 3 אזכורי כיבוס במגילת‎4Q514 (נידוי טמאים, קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 231).

4. השוואת טבילת בגד לטבילת כלים:

טהרת כלים מובאת בשתי מקומות במקרא^[26]. הראשון מויקרא יא' 32: 'וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר'; והשני מבמדבר לא' 23: 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא; וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם'.^[27]

לעדת קומראן יש פרשייה שפותחת ועוסקת ב(כותרת): 'על הטהר^[28] במים' (ברית דמשק י' 14-10), ובה 3 פסוקים בלבד: 'אל ירחץ איש במים צואים ומעוטים מדי מרעיל איש. אל יטהר בם (כל^[29]) כלי. וכל גבא בסלע אשר אין בו די מרעיל אשר נגע בו הטמא וטמא מימיו במימי הכלי'. נוספות עליה כמה מגילות קטועות בעניין טהרה, כמו זאת שעסקנן. הפרשייה לא מפרטת את הסיבות/צורך לטהרה, ובפרט לא של טהרת הכלי (כנראה מתייחסת לשני המקורות לעיל מהתורה^[30], ולכלי שבקטע שבמגילתנו).

התקנה השלישית בפרשיית הטהרה בב"ד אוסרת טהרת כלי (י' 12). היות ובפרשייה זו לשון היא רק ר.ח.צ., ולכלי לשון ט.ה.ר, הרי שלכאורה גם את הכלי ניתן לרחוץ (ולא רק את האדם רוחץ). עם זאת, סביר שמדובר על הטבלת הכלי, היות ואם המיטהר טובל, אין סיבה שהוא גם לא יטבול את בגדיו, וזוהי הלשון בקטע במגילתנו.

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! האם כלי אוכל אשר נגעה בהם נבלת כלב, או נבלת אדם, יכולים להתנקות?

אהורה מאזדה אמר: אכן כן, זרתוסטרא הקדוש!

הכיצד?

אם הם מזהב, יש לרחוץ אותם פעם אחת עם גוֹמֶז [שתן פר מקודש], לשפשף אותם פעם אחת עם אדמה, לרחוץ אותם פעם אחת עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מכסף, יש לרחוץ אותם פעמיים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם פעמיים עם אדמה, לרחוץ אותם פעמיים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברונזה, יש לרחוץ אותם שלוש פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם שלוש פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם שלוש פעמים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברזל, יש לרחוץ אותם ארבע פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם ארבע פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם ארבע פעמים עם מים, ואז הם נקיים. […] אם הם מאדמה, עץ או חימר, הם לנצח לא נקיים.

(Videvdat VII.10, 73-74 (183-184))

5. מים שאובים:

רוני רייך הביא ההדרה ישנה וכנראה שגויה של תקנת טהרת הכלי בברית דמשק י' 13-12, וממנה הסיק: 'מדובר כאן באיסור רחיצה פולחנית במים שנשאבו באמצעות כלי'.^[31] לדעתי לא מדובר כאן באיסור מים שאובים כפי שחז"ל אסרו^[32], שכן לפי ההדרתו של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 196: 'אל ירחץ איש במים צואים ומעוטים מדי מרעיל'.

אפשר להניח שעדת קומראן דווקא כן התירה שימוש במים שאובים, בתנאי שהם נקיים (לא צואים) ובכמות מינימלית של מרעיל. אין התייחסות בפרשיית ברית דמשק זו אם חייב שמקור המים הטהורים יהיו רק מהגבא, ואפשר להניח שכמו חז"ל - הגבא הינו הרמה הנמוכה למקורות המים הטהורים של ויקרא,^[33] וכן מהובלת המים למקדש.^[34]

במסכת שבת יד' מתוארות דעות שונות לגבי הטהרה במים שאובים,^[35] שבסופו של דבר פסלו את הרחיצה במים שאובים,^[36] למרות שגם לדעת חז"ל, בעל הקרי הוא הטמא ביותר לעניין תלמוד תורה (ברכות כב'). יש לציין את דעתו של החסיד אליעזר בן יעקב בתמורה יב' כי ניתן להשלים את כמות מי הגשמים במקווה על ידי מים שאובים, בתנאי שהמים השאובים הם מיעוט, ושלא ישפכו ישירות למקווה אלא לקרקע הסמוכה לו וממנה ישפכו למקווה (פעולה זו נקראת "המשכה"). חסיד זה גם הביא מגילת יוחסין לחז"ל וכן מסורת שמירת שבת מהיובלים.^[37]

רבנים בדורות האחרונים התקשו עם תמהיל מי גשמים עם מים שאובים של מי ברז במקוואות, וחידשו תקנות מסובכות במקוואות של ימינו.^[38] כך ההלכה יישרה קו עם זבים ב' 12 שאסרה להיטהר במים שאובים, ואף אלו מטמאים את האדם.

כאמור גם גבא שכמותו פחותה מ'מרעיל'^[39] (שכנראה התקבל בחז"ל כ-40 סיאה^[40] ו/או: 'אמה על אמה ברום שלוש אמות' [משנה כלים יח' א']) מטמא את האדם. אך ייתכן וכאן יש דווקא החמרה של חז"ל,^[41] שציינו כי גם המקווה יכול להיטמא מבין 3 ל-10 לוגין מים שאובים (עדויות פ"א מ"ג; תוספתא עדויות פ"א' מ"ד).

6. נגיעה בלחם מול אכילתו וקודשים:

ויקרא כב' 7-4 מציין: 'אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב - בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר; וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע... נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ, וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב; וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר; וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא'.

לא מצאנו במגילות קומראן הלכה מפורשת לחובת טבילה יומית כפי שמציין יוספוס (???), וחז"ל על 'טובלי שחרית' (תוספתא ידיים ב' 20),^[42] אך הדברים עולים בקנה אחד.

כיוון שעדת קומראן ראתה עצמה ככהונה הגדולה^[43] (ובשבתות אף כמלאכים),^[44] לפיכך היא שמרה על הלכות הטהרה של הכוהנים, שעיקרם מספר ויקרא, לצד הבהרות ודקדוקים שחידשה. במדרש תנא דבי אליהו נאמר על הפסוק 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים' (ויקרא יא' 44): 'מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמרו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללויים ולישראל כולן'.

ישנו הבדל בלשון של קטע ממגילת טהרות א' למול הקטע מויקרא כב' 7-4,^[45] שבעוד הראשון אוסר נגיעה בלחם ('יגע' הבניין הפעיל), השני אוסר אכילת הקודשים (וכנראה גם לחם). ייתכן והבדל זה מסביר את ההקלה לכאורה שהוצעה לעיל, ואפשר להניח שאין זו הקלה ממש, אלא הטובל והרוחץ אסורים באכילת לחם – כמו ויקרא כב' 7-4, ורק הרוחץ אסור גם בנגיעה. נגיעה זו מתחברת עם 'המקום הקדוש' (ויקרא טז' 24), שאין להכניס אליו בעל קרי טמא – כדי שלא יגע ובכך יטמא אוכל קודשים: 'כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ; וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד - אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ'^[46] (ויקרא ו' 20). ייתכן וזהו רמז שאם הכיבוס הוא במקום קדוש – טבילה במקווה,^[47] הרי שיש היתר לגעת בלחם/קודשים (אך כאמור בויקרא כב' 4 אין היתר לאוכלו).

האם הלחם בקטע המגילה חופף לקודשים שבויקרא? ייתכן ועדת קומראן כלל לא התירה אכילת בשר,^[48] כיוון שהחרימה את בית המקדש^[49] (ולא התירה לעצמה בשר חולין), ומאידך ייתכן שאף הקריבה קורבנות ביישובה, ובכל אופן נמצאו מאות עצמות כשרות ????. לחלופין, ייתכן שהלחם הוא הגדרה רחבה וכוללנית גם לבשר, ובסרך היחד ו' 25-24^[50] כנראה הלחם מכונה כשם כללי לכל המזון. מעניין משחק הלשון בויקרא כב' 7: 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא', וכך הלחם מוזכר פעמיים במקום קודשים/בשר בהמשך הפרשייה, ופעמים רבות כ'לחם אשה ליי' או 'לחם אלוהיו'.

ייתכן ומגילת 512Q4 אוסרת תפילה לטמאים,^[51] והלכה דומה לאיסור לימוד נמצאת בבבא קמא פב': 'ותיקן טבילה לבעלי קריין - דאורייתא הוא, דכתיב: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים! דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה', והשוו: 'עת לאם לדעת את אשתו ועת פרוש ממנה לתפילתו' (צוואת נפתלי ה' 8).

אך מהנוסח הירושלמי: 'שלא יהו ישראל כתרנגולים הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל' (ברכות פ"ג מ"ד, ו' ע"ג), עולה שהאיסור מתייחס לאכילה, ולא לתלמוד תורה כנוסח הבבלי.^[52] אם כך, הרי שהירושלמי משמר מסורת קרובה לעדת קומראן של איסור אכילה לאחר המשגל.

מגילת4Q514 (נידוי טמאים, קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 231)^[53] מחזקת עד מכריעה כי משמעות איסור אכילת הלחם בקטע שבמגילתינו הינו שם קיבוצי לכל מאכל, ולא רק ללחם ו/או לקודשים. מכאן שכנראה המסורת בירושלמי על הגנאי ל'תרנגול שעולה ואוכל' באה להגביל את המשגל ע"י צום, ייתכן נוכח חוסר נגישות הטבילה, וכן אפשר על-מנת להוסיף הרחבה על איסור המשגל בשבת.

הירושלמי ומגילת4Q514 מקשרים למעגל של איסור המשגל והצום בשבת: היובלים נ' 8^[54] אסר לצום בשבת, והלכה זו התקבלה בחז"ל; היובלים נ' 12^[55] אסר משגל בשבת, הלכה שהתקיימה ע"י חסידים הקרובים לחז"ל (בבלי נידה לח')^[56], וכך אף נהגו כל זרמי היהדות זולת הפרושים.

ברית דמשק 266Q4 טור ב' שורות 4-3 דנים באכילת זב בטהרה, וכיוון שאין ודאות בהשוואה לבעל קרי, לא אנתח דינים אלו^[57], ובפרק הבא מקצת עניינים אחרים:

7. נקודות מול טהרת הזב:

טומאת המשא לבעל הקרי (ש' 4, 5) נלקחת מתיאור הטומאה לזב (ויקרא טו' 10^[58]).

באומגרטן חיזק את ההבחנה בין הטבילה לרחצה שאחריה, עם הרחצה של הזב בתחילת הקטע (שורה 1), שתואמת להלכה שמצוינת בויקרא טו' 13 רק ליום השביעי: 'וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר'. נקודה נוספת שעולה מפסוק זה היא שלמרות שמדובר ברחיצה, עדיין רחיצה זו מחויבת להיות במים חיים. מהם אם כן המים החיים^[59]? האם אלו המים הטהורים שבברית דמשק י' 14-10 לעיל, המציינים לשון רחיצה? מדוע התורה אינה נוקטת רחיצה במים חיים ברוב דיני הרחצה שבתורה?

בדיני הזב יש מפורטים מים חיים ומשא, המשא הועתק במגילתנו לבעל קרי, והנחתי שהמים החיים אלו המים הטהורים של פרשיית ברית דמשק י' 14-10.

8. דיון מסכם לחלק זה:

מניתוח הקטע שבמגילתנו לצד דינים קרובים ומוזכרים, המסקנה הסבירה שהתחזקה היא שהקטע שבמגילתנו אכן מציין שתי חלופות לפי סדר אפשרות/עדיפות: טבילה למול רחיצה. הצעתו של שמש לאפשרות של טבילת הבגד ולא והגוף, מעלה שאלות שלא ברור כיצד פתרן וסיכומה בסבירות נמוכה לאפשרות אחרת מזו.

עדת קומראן מציינת שהיא מדקדקת בתורה^[60], ואין ספק כי היא גם הקפידה בהלכותיה, ובפרט בענייני הטהרה. לפיכך, דין עדיף וגבוה (כלשון חז"ל: הרי זה משובח/תבוא עליו הברכה/לפנים משורת הדין/מן המובחר) למי שיכול עולה עם המשמעות המילולית רחצת כל הגוף, אך גם ניתן להסתפק ברחצה רגילה – bathing (כנראה כאשר רחיצה זו אכן רוחצת את כל הגוף). כנראה נוכח מורכבות זו ואפשרויות אלו היא הסיבה שדין כפול זה אינה בתורהמה גם שהיא חלק מהטהרה שחשובה בעיקר לכוהנים ולטהרה, ואילו לרוב העם התורה ביקשה ליתן הלכות בסיסיות^[61]. בנוסף, בתקופה הקדומה הנגישות לטבילה היתה נמוכה, ודאי בהשוואה ליחס המקוואות הגדול של היישוב בקומראן (ומאז בעקבותיהם נפוץ ברחבי הארץ^[62]). בהקשר זה יש לציין כי במגילות קומראן יש ארבעה נוסחים (כמה מגילות בכל נוסח) נוספים של תנ"ך המסורה/קדם-מסורה (מצע עברי לתרגום השבעים; קדם-שומרוני; ארמי; קומראני ייחודי), ולצד מגילות נוספות מקומראן שמפרטות למשל מידע נרחב מהמצוין בתורה על מלאכים שעלול לגלוש לפוליתאיזם^[63], ייתכן כי נוסח המסורה ביקש להצניע ולצנזר תחומי מידע מסוימים מרוב העם שקוראים את נוסח המסורה^[64], וכך גם הלכה כפולה ומורכבת זו היתה עלולה להקשות עד להפריד בין חלקי העם (או בשל סיבה אחרת).

ב. מסורות קרובות בחז"ל:

לעיל הבאתי מקצת מהלכות חז"ל הקרובות למסורות מהמגילות שהוזכרו, ולהלן אבקש להציג את רצף המסורת של חז"ל בעניין הדין המורכב והמשתנה (בחז"ל) בבעל הקרי.

חז"ל פירשו רחצת הגוף^[65] שבתורה רק בטבילה (ספרא, שמיני פרק ח' ח' [מהדורת וייס נג' ע"ג]),^[66] ומשנה מקוואות א' מפרטת שש רמות של מים לטהרה.

9. מורה הצדק בין עזרא להלל ושמאי:

למרות הלכות כלליות אלו, התלמוד מביא בברייתא חיצונית (שהמשנה לא כללה זאת בהלכותיה, לא ידוע אם במכוון או מאי ידיעתה)^[67] תקנה מיוחדת וספציפית שייחסוה לעזרא הסופר (ובירושלמי שבת פ"א להלל ושמאי^[68]) זו: 'עשרה תקנות תיקן עזרא [...] ושתהא אשה חופפת^[69] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב'), וכן בברכות פ"ג מ"ה-מ"ו: 'וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַעַל קֶרִי: לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. יָרַד לִטְבֹּל... זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכִין טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר'.

כבר כאן ישנה זהות לתקנה שבקטעינו שמגילת טהרות א' – הטבילה לבעל הקרי (אם כי עדיין אפשרי ששני המקורות פירשו בנפרד ועצמאית רחיצת כל הגוף כטבילה), ואף קרבה לתקופה שבה ההלכה נוסדה - מורה הצדק שכנראה חיבר את מגילת טהרות א' חי בין עזרא להלל ושמאי.^[70] מלבד העובדה שאין מסורת כתובה ישירה של אלו, ומסורת חז"ל נהגה לשייך ולצמצם בגיבורי התורה של בית שני.^[71]

מסורת זו עולה עם 'טובלי שחרית' וחסידים,^[72] שהתפלמסו עם חז"ל, וכנראה יותר עם מחלישי הלכות הטהרה מהתורה (ולא רק למדי בוקר או תפילה).

10. סיבת לימוד התורה והתפילה:

חז"ל שייכו הלכה זו לצורך תפילה ותורה,^[73] והגבילו את תפילת המצורע בציבור בבית כנסת במחיצה בגובה עשרה טפחים (נגעים פ"יג מ"יב), שכנראה קשורה לכניסה לבית תפילה,^[74] ואכן עדת קומראן אסרה על הטמא להיכנס לבית ההשתחות (ברית דמשק יא' 21-יב' 1),^[75] וכן יהודית טבלה לפני תפילתה (יב' 9-6).^[76] מאידך, חז"ל לא הקפידו על טהרה לתפילה כמו טובלי השחרית (תוספתא ידים מפ"ב מ"כ).

ייתכן שסיבה זו בחז"ל קשורה למסורת ממגילת המקדש מה' 12-7^[77] שמרחיבה את טהרת בעל הקרי להמתנה של 3 ימים^[78] טרם כניסה לעיר המקדש ולמקדש.

כאמור לעיל, ברכות כב' אף דן בהיתר אכילת (וברכת) לחם לבעל קרי, כפי שדנה מגילת טהרות א'. כך גם אפשר שחכמים הכלילו את אכילת הלחם עם ברכת המזון בתוך לימוד התורה.

11. היתר הרחצה:

לאחר מכן חז"ל מסרו בברכות כב' שוב הלכה מברייתא חיצונית, וזאת ועוד שהיא סודית (בלחש), לפיה בעל קרי רוחץ בתשעה קבין מים שאובים^[79]. לאחר דעות שונות מתי יש לטבול לעומת רחיצה בתשעה קבין או פטור מאונס, אביי ציין בברכות כב' II ממש כמו מגילת טהרות א': 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין'^[80]. אחר כך אתו אמוראי ופליגי (באו האמוראים) ונחלקו בחולה – שלו כבר מצוין היתר במקוואות פ"ג מ"ד ובתוספתא ג' ח'. גם מסורתו של ינאי בירושלמי פ"ג ה"ד, כז' ע"ג מלמדת על אפשרות משנית של רחצה: 'אמר רבי ינאי. שמעתי שמקילין ומחמירין בה. שמעתי שמקילים ומחמירים בה. וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה'.^[81]

12. ביטול הטהרה – הטבילה אך גם הרחצה:

למרות היתר הרחצה בחז"ל שמקל על דין הטבילה הקדום, הלכת הטהרה נחלשה^[82] עד בוטלה ע"י יהודה בן בתירא (או בשם זעירי) רק לגבי בעל קרי: 'דברי תורה אינם מקבלין טומאה^[83]... כי בטלוה לטבילותא' (ברכות כב'),^[84] או לפי ר' יהושע בן לוי: 'ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה' (ירושלמי ברכות כו' ב', פ"ג ה"ד).^[85]

מענין מדוע רק לגברים היה קר ולא לנשים?! אפשר להבין את הקושי של טבילה בחורף או כמעכבת ומבדילה בין הלומדים והמתפללים, אך עדיין לא ברורה הסיבה לביטול גם הרחיצה בתשעת קבין (האפשרות המשנית)?!

ייתכן והדבר קשור להלכת חז"ל לקיים יחסי אישות דווקא בערב שבת (??; וזאת בניגוד לדעת החסידים לערב רביעי), כיוון שבשבת אסור לחמם מים קרים.

מאז חייבו רק לרחוץ את אזור הקרי (שו"ע סי' פח'),^[86] אם כי חלק נהגו להקפיד על טהרה לתפילה,^[87] בניגוד לשתי האפשרויות שפירשו עדת קומראן וחז"ל.

13. ביטול רוב דיני הטהרה בחז"ל:

המכילתא דרבי ישמעאל שבתא א' (מהד' הורוביץ רבין עמ' 343) מבחינה בין מצוות שנתנו ישראל נפשן עליהן' ולכן 'התקיימו בידן' לבין מצוות 'שלא נתנו ישראל נפשן עליהן – לא נתקיימו בידן'; 'היא מנהג היא הלכה' (ירושלמי שביעית ה' א', לה' ע"ד); 'המנהג מבטל ההלכה' (ירושלמי בבא מציעא ז' א', יא' ע"ב; יבמות יב' א', יב' ע"ג).

יש לציין כי אמנם דין בעל הקרי וביטולו יכול להיות עצמאי ונפרד, אך תחום הטהרה בכלל נחלש ורובו בוטל בחז"ל, כרוח האמרות: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג'); 'משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות' (סוטה ט' טו').

לכאורה ברכות כב' מציג את בעלי הקרי כאחרוני הנדרשים לטהרה מבין הטמאים, כך שביטול טהרת בעל הקרי היה כצפוי.

מגמות לכך התחילו כבר מיוסי בן יועזר שכונה 'שריה' (= המקל^[88], חגיגה פ"ח מ"ד), וניכרים במדרשי הלכה שכנראה התפלמסו עם עדת קומראן או זרמים קרובים אליה: התירו טומאה בציבור (פסחים עז'; ספרא במדבר א'), בפרט טומאת מת בהר הבית, ואפילו את המת עצמו (פסחים סז'; נזיר מה'^[89]), ודרשו הפוך את הביטוי: 'טהור מכל טומאה' (ספרי במדבר קכד' [כת"י ותיקן 32]) שמקורו כפשוטו ממגילה 277Q4 ב' 2^[90].

מאידך, בחז"ל יש מגוון דעות, ולרוב גם דעות הפוכות ושמצדדות במסורת עדת קומראן, כמו רוב מסכתות העוסקות בטהרה – שחלקן סותרות במפורש את ההקלה המאוחרת הזו, ואפילו בדיני החבורה לאכילה בטהרה והבדלה מעמי הארץ^[91] (שגם התבטלו כנראה באושא).

14. דיון מסכם לחלק זה:

נמצאנו כי הטבילה שנוסדה כהלכה בעדת קומראן באופן כפול ומורכב, המשיכה כמסורת גם בחז"ל, וכך דרשוה בדיוק – מותרת הרחיצה כפי שהתורה מתירה בכל הטהרות (בתשעה קבין מים שאובים [ברכות כב']), אך עדיפה הטבילה (עיקר תקנת עזרא/הלל ושמאי). אף שיוכה לגיבורי תורה שונים בבית שני מלמד שלא היתה להם ודאות מי תיקנה, ואם נסתכל בממוצע לתקופה שביניהם – נראה שהיא תואמת לימיו של מורה הצדק (שחי לדעתי טרום/תחילת ימי חשמונאי).

לדעתי, נוכח מורכבות ושאלות משנה שלא פורטו בתקנה שבקטע שבמגילתנו, התפתחו בה מספר תהיות ואופנים שונים של שמירת ההלכה. יתכן פירשו את 'לא השיגה ידו' בגלל צינה, וכן את החולה, לצד מגמתם להקל.

עם זאת, נשמרו עיקרי המסורות ועיקרם: הבהרת כפילות הטהרה לפי מר אביי וינאי (ירושלמי פ"ג ה"ד, כז' ע"ג; בברכות כב' ב'); איסור אכילה (ברכות פ"ג מ"ד, ו' ע"ג), מים שאובים - אם כי עליהם להישאר טהורים ממקורם ובהובלתם (ב"ד י' 12), והעדויות במסורות חז"ל לכך מורכבות ורצופות שינויים (כנראה נוכח התפתחות דיוני ההלכה). הירושלמי ומגילת4Q514 מחזירים למעגל של איסור המשגל בשבת (יובלים נ' 8) שבו גם אסור לצום (היובלים נ' 12), כאשר מסורות אלו רווחו אצל החסידים וזרמים שאינם הפרושים.

מאוחר יותר, כשבחז"ל כבר התחזקה מגמת ביטול רוב דיני הטהרה, ביטלו גם את שני סוגי הטהרה לבעל הקרי, כאשר רק חסידים ו/או נצמדים לפשט התורה הקפידו עליה, ואולי גם אמוראי א"י.

ג. קיצורים ביבליוגרפיים^[92]:

אדלר, הארכיאולוגיה של הטהרה אדלר, יונתן. הארכיאולוגיה של הטהרה. עדויות ארכיאולוגיות לשמירת הלכות טהרה בארץ- ישראל מהתקופה החשמונאית עד סוף תקופת התלמוד (164 לפנה"ס – 400 לסה"נ). דוקטורט בר אילן. רמת גן: תשע"א

באומגרטן, טקסטים הלכתיים Joseph M. Baumgarten. Cave 4, XXV: Halakhic Texts (DJD, 35), Oxford 1999.

בירנבוים, טהרת הגוף בירנבוים, חנן. ההקפדה על טהרת הגוף בקרב החברה היהודית בארץ ישראל בימי הבית השני. דוקטורט, אונ' עברית, ירושלים: 2006.

בירנבוים, מעמדה ההלכתי של ירושלים בירנבוים, חנן. מעמדה ההלכתי של ירושלים על פי מגילת מקצת מעשי התורה (4Q399-4Q394), חזון החיות (חנוך החבשי פה-צ) וספרות התנאים. ‫מגילות ז', ביאליק: תשס"ט, עמ' 3-17 .

ברנדס, יהודה. שעור ט': טבילה לקריאת שמע וללימוד תורה, מסכת ברכות. מדע תורתך. ירושלים, קורן.

גריפנלד ואחרים, חיבור לוי הארמי J.C. Greenfeld, M.E. Stone and E. Eshel, The Aramic Levi Document (SVTP, 19), Leiden 2004.

ורט, טומאה פולחנית i.c. Werrett, Ritual Impurity and the dead sea Scrolls, Leiden and Boston 2007, pp. 249–250

ורמן, היובלים ורמן, כנה. היובלים, מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: בן צבי, 2005.

ליברמן, יוונית ויוונות ליברמן, שאול. יוונית ויוונות בארץ-ישראל. ירושלים: תשכ"ג.

מור, 1985 C.A. Moore, Judith: A New Translation with Introduction and Commentary (A B), New York: 1985

נעם, מקומראן למהפכה התנאית נעם, ורד. מקומראן למהפכה התנאית, היבטים בתפיסת הטומאה. יד בן צבי, ירושלים: 2010.

סנדרס, יהדות Ed P. Sanders, Judaism: Practice and Belief; 63 Bce-66 ce. London: SCM Press, 1992

פדר, איסור תפילה לטמאים בקומראן? יצחק, פדר. איסור תפילה לטמאים בקומראן?. מגילות ז', עמ' 155-145: חיפה, תשס"ט.

ראולי ורבינוביץ, פשר נחום H.H. Rowley, 4QpNahum and the Teacher of Righteousness', JBL 75 (1956), pp. 188-93; Isaac rabinowitz, “the Meaning of the Key ('Demetrius')—passage of the Qumran Nahum-Pesher ,” JAOS 98: (1978), 394–399

רבין, ברית דמשק רבין, חיים. Ch. Rabin, The Zadokite Document. Oxford, 1958.

רגב, הצדוקים והלכתם. רגב, איל. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים, יד יצחק בן-צבי, תשס"ה – 2005.

רייך, מקוואות טהרה רייך, רוני. מקוואות טהרה, בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד. ירושלים: יד בן צבי, 2012.

רייך, מתקני המים המדורגים בקומראן רייך, רוני. מתקני המים המדורגים בקומראן הם, בכל זאת, מקוואות טהרה! מגילות כרך י', תשע"ג-2013: חיפה.

שבח, בראל. תקנת טבילת עזרא וט' קבין. 'פניני הלכה' של הרב אליעזר מלמד, הרחבות לשמחת הבית וברכתו, פרק ג – קדושה וכוונה. תקנת טבילת עזרא וט' קבין.

שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי שמש, אהרון. דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי. תרביץ פב', עמ' 523 ואילך: 2014.

שרלו, אלחנן. טבילה ארץ-ישראלית, חידושה של טבילת הגברים בימינו. ספריית אסיף, אביע 23, עתניאל, תשע"ז.

תקנת שום בערב שבת

קישור למאמר המתעדכן ולחלק מהמאמרים בביבליוגרפיה:

ניתן להוריד מאמר עדכני זה כקובץ וורד מקישור זה:

https://drive.google.com/drive/folders/1SrsHmdqsmaRoPWOL7C3-fzsR4KTA71Xh?usp=sharing

ומאמרים נוספים מתיקיית גוגל-דרייב זו:

https://drive.google.com/drive/folders/1Z2ImozQgJPSeBkvi3UdAqb4VX_5cT5pF?usp=sharing

^[1] ויקרא ד' 6: 'וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם'; במדבר יט' 18: 'וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם'. בhttps://sites.google.com/site/jewishapocrypha">ספרים החיצוניים אגרת אריסטראס וסיבליה ב' 594-591 מובא טבילת ידיים. בן סירא – לד' 30: 'טובל ממת ושב ונוגע בו, מה יועיל ברחיצתו'.

^[2] הפועל (louein) e) lousa/mhn משמש בתרגום השבעים הן במשמעות של רחצה היגיינית (ראה למשל שמות ב' 5; שמ"ב יב' 20; רות ג' 3) הן במשמעות של טבילה ריטואלית (ראה למשל במ' יט' 19), ולכן קשה להכריע בין שתי האפשרויות. יש לציין שבמקומות רבים במקרא בהם מופיע השורש ט-ב-ל, הכוונה הפשוטה היא להשקעת אבר מהגוף או חלק מחפץ לתוך נוזל, ולא להשקעת הגוף כולו (השווה: שמות יב' 22; ויקרא ד' 6, 16; שם ט' 9; שם יד' 6, יד' 51; במדבר יט' 18; דברים לג' 24; יהושע ג' 15; שמואל א' יד' 27; רות ב' 14).

^[3] למרות שהמונח "בעל קרי" אינו מקראי או מהמגילות, בחרתי להשתמש בו נוכח היטמעותו ונוחותו המילולית.

^[4] ''וא[יש] כי יהיה לו מקרה לילה לא יבוא אל כול המקדש עד אשר [יש]לים שלושת ימים וכבס בגדיו ורחץ ביום הראישון, וביום השלישי יכבס בגדיו ורחץ ובאה השמש, אחר יבוא אל המקדש. ולוא יבוא בנידת טמאתה אל מקדשי וטמאו. ואיש כי ישכב עם אשתו שכבת זרע לוא יבוא אל כול עיר המקדש אשר אשכין את שמי בה שלושת ימים'.

^[5] מקובל להשוות זאת לשמות יט' 11-10: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יי לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי'.

^[6] ייתכן ומסורת מ' המקדש זו ל-3 ימים, היא שהביאה את חז"ל לסברה שטהרת בעל הקרי קשורה לעלייה למקדש ותפילה.

^[7] אמנם קטע זה אינו הלכתי, אך עדיין מביע את הלך הדברים. יש להשים לב כי ויקרא טו' אינו מציין שהנידה 'רוחצת' אלא הלשון: 'וְאִם טָהֲרָה, מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר' (פס' 18).

^[8] 'דתניא (דברים ד' 9) והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים'.

^[9] טוביה ח' 7 (כהנא, נוסח ארוך): 'ועתה לא לזנונים אני לוקח את אחותי זאת כי אם באמת צוה נא כי אני והיא נמצא רחמים ונזקין יחדיו' (בנוסח פרענקיל מובא גם בפרק ג' 20: 'עם לצים לא היה חלקי ולא לקחתי אישה מעונג כי אם ליראה את שמך', וכן בפרק ו' 24: 'ומאז והלאה תבוא אליה ביראת יי ולא מעונג ותשוקה').

^[10] אם כי ראה להלן את נוסח הירושלמי. לפירוש הקטע ועוד, ראו: פרד, איסור תפילה בקומראן?.

^[11] השווה: חיבור לוי הארמי: 'וכדי תהוי קאים למיעל לבית אל הוי סחי במיא ובאדין תהוי לביש לבוש כהונתא' (7, 1); צוואת לוי ט' 11: 'ולפני בואך אל הקודש תטבול, ובהקריבך קורבן תרחץ, וככלותך להקריב תרחץ שוב'; יובלים כא' 16: 'ובכול עת היה טהור בבשרך ורחצת במים בטרם תלך להקטיר על המזבח'.

^[12] בהר הבית ובקומראן נמצאו מקוואות קטנים לצד גדולים, משוער שאלו שימשו את הכוהן הגדול, וכך היא הלכת חז"ל (יומא לא' א').

^[13] ביטוי זה רווח בויקרא, וראו גם: ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34, ש' 2.

^[14] במשפט זה (שורות 9-8) קמרון ההדיר פעמיים 'רחץ', והיא סבירה נוכח האמור בקטע 1 ש' 5-4 של המגילה (משוער) שאם 'זבה דם לשבעה ימים' נגעה במשכבו או מושבו של הזב, אז 'תכבס בגדיה ורחצה ואחר תוכל'.

^[15] המונח 'בדיעבד' משמש לשונית להכשרה לאחר מעשה, אך מקובל להשתמש בו גם לאפשרות שנייה מקלה ופחות עדיפה – כפי שבעסקינן. כך גם טענו: באומגרטן, טקסטים הלכתיים, עמ' 81-80; נוביק, Overt Acknowledgment, עמ' 80-77.

^[16] ברית דמשק יג' 7-4: 'ואם משפט לתורת נגע יהיה באיש ובא הכהן ועמד במחנה והבינו המבקר בפרוש התורה̇‏. ואם פתי הוא - הוא יסגירנו, כי להם המשפט‏'. הספרא לויקרא יג' דורש זאת מלשון הפסוק או אל אחד מבניו הכהנים 'ואף כהן בעל מום או שוטה', ומשנה נגעים יב' ה' קובעת שאפילו בן לוי או ישראל תלמיד חכם אינו רשאי להורות פסק מוחלטת בתחום זה. אולי מכאן נאמר: 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול' (משנה הוריות ג' ח').

^[17] שורות 3, 5, 9 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 212). כאמור קימרון חיבר שני קטעים אלו יחד, ואכן צירופם מסתבר כנכון לפי ההקשר הכללי והשורה האחרונה לראשונה. ראו שיקוליו שם.

^[18] באומגרטן, טקסטים הלכתיים, עמ' 92-91.

^[19] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 32-20.

^[20] במגילת 4Q512 (קימרון כינה אותה: 'ברכות למיטהר', , החיבורים העבריים ב', עמ' ??) הברכה לאחר הטבילה, כפי שכך הדין בברייתא לברכות נא', בניגוד לרוב הברכות שנאמרות לפני המעשה (פסחים ז' II). במגילה גם מופיע הביטוי 'כסה] את בגדיו' (עותקים 38-36 שורות 11), שיתכן מאמת את דברי יוספוס על כך שהאיסיים נוהגים לכסות את גופם בשעת הטבילה (מלחמת היהודים ב' פ"ח 159), וכך מתחזקת הסברה שגם במגילה זו לעדת קומראן היתה מסורת טהרה בטבילה.

^[21] ראו: בירנבוים, מעמדה ההלכתי של ירושלים.

^[22] שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי, עמ' 13. עוד יצויין שמחנה המלחמה קרוב יותר ל'מחנה קודש' קבוע (בפרט ש'ירושלים מחנה' במקצת מעשה התורה, פרק ב' – דברי התורה, שורות 62-59 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 209-208]).

^[23] זוהי מסקנתו של רייך, מתקני המים המדורגים בקומראן, בפרט עמ' 4 ו-8. יש לציין שאחת מהן היא השנייה בגודלה בעולם, רובן כוללות מדרגות וסימוני הפרדה (הנזכר בספרות חז"ל, כגון בשקלים פ"ח מ"ב) בין הטמאים לטהורים, וחלקן עם 4 הפרדות שאין בידינו להבין פשרם.

^[24] שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי, עמ' 14-11. יש לציין כי בהערה 41 העיר כי גישתו הכללית שאין עיקרון של 'בדיעבד' בהלכה הקדומה.

^[25] קיים בלשון המקראית ובמגילות, כמו: "אל יעש איש ביום השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו".

^[26] ישנם גם דינים חלופיים. למשל, 'וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם' (ויקרא ו' 21) לכלי נחושת שהחטאת מבושלת בו. זו אינה עדות מפורשת, שכן לא בתורה ולא בחז"ל נתפס ה'מירוק' כ'טיהור'. בספרות חז"ל מירוק זה נועד כדי להיפטר משאריות שייהפכו ל'נותר'; אף על פי שבראשם של חלק מהחוקרים המודרניים, זה כן נתפס כ'טיהור'.

^[27] המקור הראשון מויקרא יא' הינו החשוב, שכן 'בַּמַּיִם יוּבָא' מורה על או קרוב לטבילה, ואילו במקור השני מבמדבר לא' מורה על העברה במים בלבד. מאידך, המקור הראשון מויקרא יא' מציין סוג אחד של טומאה (מבע"ח מסוים שמת), ואילו במקור השני מבמדבר לא' אין אזכור לסוג הטומאה, אלא הטהרה מתבקשת כיוון שהכלים שהיו בשימוש הנכרים. יש לציין שהלשון 'בא' משמשת גם את זמן הטהרה הסופי כ' וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ' (ויקרא כב' 7). לדיון ממצה ראו: נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 56 והערה 131.

^[28] 'הטהר' כנראה הוא צורת בינוני מיודעת, כלומר "האיש אשר טהר", או צורת מקור. כך או כך, אין למשמעות זו השפעה הלכתית. כותרת סמוכה היא "על השבת" (י' 14) וגם אחריה הלכות שבת.

^[29] תוספת 'כל' קיימת בנוסח אחד.

^[30] למשל, במדבר לא' 23 ציווה על טבילת כלי נכרים שהיו בשימושים, אך לא צוין מפורשות לגבי כלי נכרים חדשים שלא היו בשימושם. ייתכן ותקנה זו אולי חלה אפילו לגבי כלים שנוצרו או היו בשימוש אצל יהודים שאינם מקפידים על טהרתה של עדת קומראן. הירושלמי מביא הטעם לטבילת הכלים: 'לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל' (עבודה זרה ה' טו'), כפי שמתאר במדבר לא'. ראו כאמור את דיונה של נעם, מקומראן למהפכה התנאית.

^[31] רייך, מקוואות טהרה, עמ' 29-28. להלן הציטוט הישן והשגוי של התקנה: 'איש על יטהר במה [במי] כלי'. ספרו יצא לאור כשנה לאחר הדרתו של קימרון, החיבורים העבריים א'. לוי גינצבורג כיוון לפירוש הנכון עוד לפני גילוי המגילות בקומראן .(Ginzberg 1976: 52–53) לפניו, שכטר הציע לתקן בטקסט: "[...] אל יטהר במי כלי", ועל סמך תיקון זה הציע לפרש שמדובר בפסול "מים שאובים" הידוע ממקורות חז"ל .(Schechter 1910: 48 [¶ XII, n. 3])

^[32] כמו שמעיין נעשה בידי שמים ללא מגע יד אדם אף מקווה צריך להיקוות מאליו ולא להישאב (ספרא על ויקרא יא' 35). בבבא קמא סז׳ מובא לשמל איסור התקנת צינור, אלא התקנתו כחלק מהמקווה.

^[33] 'וכל גבא בסלע אשר אין בו די מרעיל אשר נגע בו הטמא וטמא מימיו במימי הכלי'. 'גבא' הינו מקום שבו נאספים מים, ולפי המשנה במקוואות ג' ח', יש צורך בלפחות 'ג' לוגין' מים שאובים כדי לטמא מקווה חסר, בלי קשר לשאלה אם טמא נגע בהם קודם לכן (שכך הגבא נטמא לפי ברית דמשק). גבא מציין את הדרגה הנמוכה ביותר בסולם מעלות מקווי המים הנמנים בראש מסכת המקוואות במשנה. הוא לעולם פחוּת מארבעים סאה, אך מברית דמשק נראה שישנה אפשרות שיש בו מרעיל.

^[34] במגילת המקדש שמתארת את ציווי הבנייה של בית המקדש הראשון, אין תיאור המים שמילאו את הכיור שבבית המקדש היו ללא מגע אדם. באמת מים שבנה אלכסנדר ינאי מעין עיטם, שמגיעה עד למקדש (מכונת: האמה התחתונה/החשמונאית), וחלק מהחוקרים מתארכים מגילה זו קרוב לתקופתו. אם נניח שגם מים לטהרה חלקי הגוף נצרכים להיות מים חיים לא שאובים, היה ניתן ללמוד זאת מהמים שמטהרים בבית המקדש, אך אין בתנ"ך ציון שכזה. מהלשון 'וְנָתַתָּ' בצירוף 'וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם' (שמות מ' 7), משמע לכאורה שהמים מובאים לשם בידי אדם, לאחר שהכיור מונח במקומו.

^[35] 'בין השמונה עשר דבר שגזרו בו ביום שנינו גם על הבא ראשו ורובו במים שאובין שנטמא מדבריהם. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה? אמר רב ביבי אמר רב אסי: טעמו של דבר הוא, שמשום שבתחלה, בימים הראשונים, היו טובלין להטהר במי מערות מכונסין וסרוחין. ואף שמים אלה מטהרים מטומאה, ואולם מחמת הסירחון היו נותנין עליהם הטובלים מים שאובין כדי להתנקות. ומכיון שכבר התחילו במנהג זה ועשאום קבע, לכך גזרו חכמים טומאה על המים השאובים שלא ירחצו בהם בשעת טהרה ושאלו: מאי [מה] משמעות הדבר שהיו עושים אותם קבע? — אמר אביי, שהיו אומרים: לא אלו, מי המערה, מטהרין, אלא אלו ואלו, מי המערה והמים השאובים יחד, הם המטהרין. אמר ליה [לו] רבא: מאי נפקא מינה, הא קא טבלי בהנך [מה יוצא מזה, מה רע בכך, והרי הם טובלים באלה], ומה בכך אם מישהו מחזיק בסברה שאינה נכונה? הרי סוף סוף הוא טובל כראוי! אלא אמר רבא: הבעיה היתה שהגיעו לידי כך שהיו אומרים: לא אלו, מי המערה, מטהרין, אלא אלו ,המים השאובים, מטהרין. ולכן גזרו חכמים שלא ישתמשו במים השאובים לטהרה כלל גזירה אחרת היתה שטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, שהוא טמא. ומבארים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה? —דאי [שאם] לא גזירה הא [זו] שגזרו טומאה גם על טהור גמור שאינו זקוק לטבילה, שנפלו עליו מים שאובים, לא קיימא הא [היתה עומדת זו], שלא היתה הגזירה הראשונה יכולה להתקיים, כי לא היו מבחינים בין טהור גמור לעולה מן הטבילה' (ביאור שטיינזלץ).

^[36] בסיפור יש קושי: לפי דעתו של רבא - לא ברורה כיצד חשב שיש מהבריות שחושבים שרק המים שאובים הנקיים טהורים, שהרי אז הבריות היו מפסיקים להתלכלך במי החיים. לפני כשני דורות רבי שלום משאש נדרש לשאלת היתר אמבטיה לטבילת אשה בשעת הדחק, והתיר בשעת דחק גדולה בשלושה תנאים וסייגים (תבואות שמש, חלק יורה דעה, סי׳ ס״ג).

^[37] על הקשר בין עדת קומראן לחסידי חז"ל, ראו: סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן ומעבר מסורותיהן לתושבע דרך החסידים.

^[38] כגון: הזרעה, זריעה והמשכה. להרחבה ניתן לקרוא בוויקיפדיה.

^[39] המונח 'מרעיל' אינו מובן לאשורו, מההקשר עולה כי נדרש נפח מינימלי של מים. חיים רבין (ברית דמשק, עמ' 51) פירשו כ'מכוסה' (מלשון 'רעלה', שניהם שמות במשקלים שונים הגזורים מן רע"ל), ומכאן עולה כי על פי ההלכה בברית דמשק המים צריכים להיות בכמות שתכסה את כל גופו של הרוחץ בהם. קיים דימיון בין הנאמר במגילת בית דמשק ובין המשנה: 'יתכסה במים ויקרא, אבל לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות' (ברכות מ"ג פ"ה). המילה 'רעים' לכאורה אינה פירוש ה'מרעיל' שהוצע לעיל, אלא 'שהסריחו', אך אין להתעלם מהלשון הקרובה. שאול ליברמן הביא ראיות לכך שבמילה 'מרעיל' הכוונה 'מרחל' (טנא או סל גדול), שמידתו ארבעים סאה (בַּת במונח המקראי), כלומר שיש לו הנפח הזה לנפח המינימלי הדרוש למים המשמשים לטבילה לפי חז"ל, נפח שיכונה מאוחר יותר בשם 'שיעור מקווה' או 'אוצר'. לא ברור כיצד היה ניתן להיעזר בנפחו של סל גדול כדי למדוד או לכייל את נפח מקום ההיטהרות הנזכר (מאידך, ייתכן וזו סטנדרטיזציה של מידות נפח הקיימות מחפצי תרבות או מאובייקטים בעולם הטבע). כמות זו גדולה יותר מהסתפקות בכיסוי הגוף המים כהלכת ברית דמשק. ראו גם: פשר חבקוק יא' 10; פשר נחום ב' 4.

^[40] המונח 'סאה' משמש למידה יבשה, ורק לעניין המקווה משומש ללח. במקרא משומש המילה 'בַּת' לנפח המים של הכיורים במקדש: 'וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִּיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת' (מלכים א' ז' 38); (דברי הימים ב' ד' 6). שלום. הכמות הינה כ-332 ליטר (במידות זה כמו ארון בגודל של 45 ס"מ על 45 ס"מ בגובה של 175 ס"מ).

^[41] משתמע מפרשייה זו מברית דמשק כי מקווה בעל 40 סאה ('מרעיל') רק מכשיר ולא יכול להיטמא - כפי שמציינת התורה בויקרא יא' 36. למרות זאת, לפי חז"ל כן יכול, והם לכאורה מחמירים יותר מעדת קומראן.

^[42] 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]).

^[43] במגילות הכיתתיות יש כ-22 אזכורים ושיוכים של עדת קומראן לבני צדוק הכוהנים.

^[44] ראה מגילת עולת שירת השבת.

^[45] 'אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע; אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ; נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם; וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר; וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא'.

^[46] 'מקום קדוש' מוזכר עוד 3 פעמים במקום אכילת אהרון ובניו.

^[47] גם מסכת ברכות ב' ע"ב מציינת: 'מאימתי קורין את שמע בערבית?... ר' יהושע אומר: משה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. ר' מאיר אומר: משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן', ומקורות נוספים: ירושלמי פסחים א' ה', כ' ע"ב; ביצה בקב ק, א' ע"ב; תענית יג' ע"א. חנוך אלבק פירש שהכוהנים החמירו על עצמם לנהוג כדין כוהנים טמאים שאסורים לאכול בתרומה עד שטיבלו ויעריב שמשם.

^[48] במדבר יא' 18 מציין: 'וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר', אך 'אין הכוונה להיטהרות, כמו 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם' (שמות יט' 10, 14) שהרי לא התכוננו למעמד של קדושה, וראה 'ספרי' לפסוקינו, וראה עוד יהושע ז' 13 וב'דעת מקרא' שם, וכן: 'וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה' (ירמיהו יב' 3 ו'דעת מקרא' שם) ('דעת מקרא' במקום').

^[49] טורים ד'-ה' בב"ד מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובהמשך המגילה: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש' (טור ו' 11-16); 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (טור יא' 18-21). השווה: יוספוס על האיסיים: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19). בתקופה אחרת כותבים לכוהן שבירושלים: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8).

^[50] 'ואלה המשפטים אשר ישפטו בם במדרש יחד על פי הדברים אם ימצא בם איש אשר ישקר בהון והואה יודע ויבדילהו מתוכ טהרת רבים שנה אחת ונענשו את רביעית לחמו'. במגילת 265Q4 (4QMiscellaneous Rules), Frg. 4 i, PAM 43.304 (קימרון, החיבורים העבריים ג', חוק ומדרש, עמ' 45) מופיע 3 פעמים הביטוי: 'מחצית לחמו' כעונש.

^[51] על כך ראה: פדר, איסור תפילה לטמאים בקומראן?.

^[52] כך סבור אלון, תשי"ז, עמ' 150.

^[53] ' ] אשה‏ ׺[ ] אל יאכל[‏ ]רב לכל הט[מ]אים[‏ ] לספור ל‏[ו שבעת ימי ר]ח֯ץ ורחץ וכבס בי֯[ו]ם֯ טהרת֯‏[ו‏ אל‏] יאכל[ איש‏ ]אשר לא החל לטהור ממק֯[ר‏]ו֯‏ [וגם אל יאכל עוד‏] בטמאתו‏ הרישונה‏ וכול‏ טמאי‏ הימים‏ ב̇יום[‏ ט]ה֯רתם‏ ירחצו וכבסו במים וטהרו‏ vacat ואחר יא֯כלו את לחמם כמשפ֯ט֯ ה֯[ט]הרה. ואל יאכל עׄוׄד בטמאתו הרישני֯ה ע֯ם֯ אשר לא החל לטהו֯ר ממקרו וגם אל יאכל ו֯ז֯י֯ד֯ עד מבטמאתו הרישנה. וכ̇ל[ ט]מ̇אי הימם ביום ט[הרת‏]ם ירחצו וכב̇סו במים וטהרו ואחר י֯אכלו את לחמם כ̇מ̇[שפט ואל ]אל איש ואל י֯[ש]תה עמ כול אי֯[ש‏ ]א֯שר י֯מ̇ר֯וד ‏[ ]ו֯ד ב[מע]מ֯ד'.

^[54] 'והאיש אשר יעשה כול מלאכה בו ימות. כול איש אשר יחלל את היום הזה, אשר ישכב עם אשה...'. ורמן, היובלים, עמ' 554 מציינת: 'קיום יחסי מין הוא חילול משום שהוא יוצר טומאה האסורה ביום קדוש. דורינג, שבת, עמ' 196, משער שמקורו באיסור 'וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה' (שמות יט' 15) לפני מעמד הר סיני.

^[55] '... ואשר יצום ואשר יעשה מלחמה בשבת'. ורמן, היובלים, עמ' 554, הקבילה תוצאה זו לאיסורי המלאכה והמלאכות שברישת הפסוק.

^[56] 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת'. בהקשר זה יצוין שמחלוקת בין עדת קומראן לאפרים היא על מונוגמיה, ובעוד מסתמן שהחשמונאים היו מונוגמיים, הפרושים אימצו את הפוליגמיה.

^[57] לניתוח ראה: ורמן, לגלות נסתרות, עמ' 120-118.

^[58] ' וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב'.

^[59] מארבעת האזכורים הנוספים (זולת ששת האזכורים בהלכות הטהרה של ויקרא יד'-טו') ל'מים חיים' בתנ"ך (בראשית כו' 19: 'וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים'; ירמיהו ב' 13: 'אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים'; זכריה יד' 8: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ‍ִם'; שיר השירים ד' 15: 'מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן'), מים חיים הם מי טבע. משנה מקוואות א' מפרטת שש רמות של מים לטהרה שבראשם מים חיים.

^[60] 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (בברית דמשק טז' 2), וליובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק יח' 4-3).

^[61] דברים מעין אלו מצוינים גם בחזיון השביעי בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 מציין שניתנו כד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו 70 ספרי סוד נוספים ניתנו לסופרים העוסקים בתורה: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' (יד' 26). אכן נמצאו עשרות ספרים נוספים על המקרא במגילות קומראן, וכמו הנוסחים הנוספים לתנ"ך, יחד אלו מהווים ספרות משלימה ונוספת רק לסופרים, כפי שמציין נכדו של בן סירא בהקדמתו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

^[62] בקומראן המקווה העתיק והגדול בעולם. מקוואות קדומות מתקופה זו (אמצע המאה השנייה לפסה"נ) נמצאו רק ב'עיר העליונה' בירושלים (יר-43, יר-44, יר-45) ובשניים מהם קרקעית (אגן טבילה) רחבה וארוכה זהים לקומראן (מאפיין ייחודי, לצד מאפיינים אדריכליים כמו מבנה, פרטים וטיח. ראה: רייך, מקוואות טהרה, עמ' 171. בסמוך אליהם התחילו מקוואות החשמונאים שהקפידו על טהרה דומה לעדת קומראן. בימים של פסיקת חז"ל, האיסיים במצדה כבר הקימו לראשונה את המקוואות שבהן יש 'אוצר' (ב-10 המקוואות בקומראן לא היה אוצר, אך גם לא היה צורך, כיוון שהמקוואות התמלאו מאמת מים ממעין טבעי שנבע רק בתקופתם).

^[63] ספר היובלים ונוסחים נוספים למקרא (מעבר לנוסח המסורה/קדם-מסורה) מפרטים יותר על גרמי שמיים ומלאכים (ספר היובלים אף מסופר מפיו של מלאך הפנים). דוגמה מפורסמת היא שוני הנוסח בדברים לב' 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'. גם בhttps://sites.google.com/site/jewishapocrypha">ספרים החיצוניים, ובפרט חנוך ויובלים ב' (בה השמש מודגשת בבריאת יום רביעי, ובפרק ה' מפורטים המלאכים על בראשית ו' 1-4), במגילה חיצונית לבראשית (בה שלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים), ובטוביה (בו מלאך מלווה ומנגד אשמדאי).

^[64] ראה לעיל את המקורות מספר בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44.

^[65] זאת בנפרד מרחיצת חלקי גוף כמו קידוש ידיים ורגליים, או קונטקסט קרבני שאינו קשור ישירות לטהרה, למשל 'וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם' (ויקרא א' 13).

^[66] 'יכול יהיה מרחיץ אבר אבר – תלמוד לומר 'ובא השמש וטהר' (ויקרא כב' 7), מה ביאת שמשו כולן כאחת – אף במים כולן כאחת'.

^[67] כאן אבקש לטעון כי ישנה קרבה הלכתית בין מגילות קומראן לברייתות והתוספתות שבחז"ל, שמהן ניתן להסיק בזהירות שאט אט הצטרפו לחז"ל הלכות נוספות מעדת קומראן, כאשר בימי המשנה נדחו או לא היו נגישות. אך טענה זו אינה מבוסס מחקר מקיף.

^[68] ולדעתי ממש ביניהם תקופת מגילה טהרות א' זו, שכנראה חיברה מורה הצדק.

^[69] ייתכן וחפיפה זו הינה הניקיון עם המים השאובים שביטלו חז"ל בהמשך.

^[70] לתיארוך מורה הצדק והיווסדות עדת קומראן, ראו החלק השני של מאמרי: 'חבר היהודים'; ראולי ורבינוביץ, פשר נחום.

^[71] למשל: 'תנא, הוא כורש, הוא ארתחשסתא, הוא דריוש. לפי זה לא מלכו בפרס אלא שלושה מלכים - דריוש א׳, אחשורוש וכורש - דריוש – ארתחשסתא' (ראש השנה ג'), ואילו במגילת תפילת נבונאיד נבוכנאצר שבדניאל מכונה בשמו הפרטי – נבונאיד. ייתכן והמקרא קרא להם בשמות תואר כלליים כמו פרעה, כדי להקל על רוב העם שאינו מצוי בשמות המנהיגים הנכריים.

^[72] להרחבה ראו פרקים ו'-ז' ב'סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן ומעבר מסורותיהן לתושב"ע דרך החסידים'.

^[73] ברכות פ"ג מ"ד-ה; ברכות כ' ע"ב-כב' ע"א; ירושלמי ברכות פ"ג מ"ד (ו' ע"ב-ע"ד). ישנן גם עדויות למנהג אסור תפילה בבית קברות: ברכות יד' ע"ב; ירושלמי פ"ב מ"ג (ד' ע"ג); ירושלמי מועד קטן מפ"ג מ"ה (פג' ע"א); שמחות פ"יג מ"ד.

^[74] כך מביא אלון, תחומן של הלכות טהרה, עמ' 8 הערה 7: 'ולא ימותו בטומאתם אין רשות לאחד מישראל להיכנס לבית התפילה והוא טמא שהוא מטמא מקדשו של הקב"ה'. ראה גם: ברנדס, טבילה לקריאת שמע וללימוד תורה, מסכת ברכות.

^[75] 'וכל הבא אל בית השתחות אל יבא טמא כבוס ובהרע חצוצרות הקהל יתקדם או יתאחר ולא ישביתו את העב̇ו̇דה̇ כולה ה֯ש֯ב֯ת̇ קודש הוא‏'.

^[76] מקור הטומאה בספרה אינו ברור. לאפשרויות השונות ראה: מור, 1985, עמ' 219.

^[77] 'וא[יש] כי יהיה לו מקרה לילה לא יבוא אל כול המקדש עד אשר [יש]לים שלושת ימים וכבס בגדיו ורחץ ביום הראישון, וביום השלישי יכבס בגדיו ורחץ ובאה השמש, אחר יבוא אל המקדש. ולוא יבוא בנידת טמאתה אל מקדשי וטמאו. ואיש כי ישכב עם אשתו שכבת זרע לוא יבוא אל כול עיר המקדש אשר אשכין את שמי בה שלושת ימים'.

^[78] מקובל להשוות זאת לשמות יט' 11-10: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יי לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי'.

^[79] 'תנו רבנן (שנו חכמים בברייתא): בעל קרי שנתנו (שפכו) עליו תשעה קבין מים (שאובים — די לו בכך כדי להיות) טהור (ואינו חייב עוד לטבול במקווה. ומסופר:) נחום איש גם זו לחשה (אמר בצינעה להלכה זו) לר' עקיבא, ור' עקיבא לחשה לבן עזאי (תלמידו, ואילו) בן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק (בפירסום)'.

^[80]

^[81] הנוסח בבלי כב' מעט שונה, וההנחה שבתקופת ינאי ההקלה היתה למים שאובים, כך שהמנהג טרם בטל בא"י.

^[82] הברייתא ביומא פ"ח: 'בעל קרי טובל והולך כל היום כולו [ביום הכיפורים] רבי יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול'.

^[83] קביעתו זו תמוה, שכן הלכת התנאים היתה שספר תורה מטמא את הידיים (ידיים פ"ג מ"ה) בגלל סיבה לא מנומקת (סיבות שונות הובאו בתלמוד ובתוספתא, ולי נראית דעתו של דברי רב פרנך), אך אם ספר תורה מטמא, משמע הוא כבר טמא, ואם הוא כבר טמא – למה יש להיזהר שיגע בו איש טמא, ואם אין מה להיזהר – מה ביטל יהודה בן בתירא?! יש לציין שבהמשך המשנה הצדוקים קובלים על הפרושים ויוחנן בן זכאי, ואחריהם גם טובלי שחרית – ושניהם קרובים הלכתית לעדת קומראן יותר מהפרושים.

^[84] הודאה דומה על שינוי הלכתי שהתהפך בבית שני מובאת בירושלמי פ"יז מ"א, פב' על דין 'מן המוכן' שהתהפך: 'בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות. הדא היא דכתיב (נחמיה יג' 14) בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וגו'. ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל'. להרחבה: 'ההמשגה התפתחות הביטוי "מן המוכן" מהיובלים וברית דמשק למסורת התנאית'.

^[85] השווה: 'אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' (בבלי עבודה זרה לו').

^[86] 'כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין בק"ש ותפלה עד שיטבול, כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ואח"כ בטלו אותו תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג', וכן לפני כן פסק הרמב"ם (תפילה ד' ד-ה). יש לציין כי חסידים נוהגים לטבול יותר, וראה דבריו של הרב קיינבסקי: הרב חיים קנייבסקי בספרו אורחות יושר יא' כתב: 'ראיתי בספר אחד (כעת איני זוכר היכן) שכל החיבורים שנתקבלו בכל ישראל הם אלו שהמחבר נזהר בטבילת עזרא', ובפרט למשל ריב"ש (כתר שם טוב, ריט') וראה מאור ושמש, ויקרא, פרשת אמור.

^[87] הרמב"ם מציין ש'מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת א-לוהיך ישראל'. באגרת לר' פנחס הדיין מעיד הרמב"ם על עצמו שמעולם לא ביטל מנהג זה: ]...[ והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד. אבל בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינצא, אנשי עריכם, מעולם לא נהגו במנהג זה ]...[ ותודיע להן שדת משה רבינו שאין דברי תורה מקבלין טומאה, ושבעל קרי מותר להיכנס לבית הכנסת ולקרות בספר תורה, אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג. כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הנוצרים לא נהגו לרחוץ. ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם ]...[ וזה ]...[ שאמר עלי שאיני רוחץ מקרי, שקר הוא! מעידין עלי שמים וארץ שמעולם לא עשיתי זאת ]...[ והיאך אשנה מנהגי ומנהג אבותי בלא עִלה בלא שום איסור?'.

^[88] פשר תהילים לז' א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות ולוא שמ̇[עו‏] למליץ דעת'. הראשון מבין חמשת הזוגות, נשיא ישראל לפי מסורת הפרושים, כונה 'המקל' בגלל שלושת הלכותיו בענייני טומאה וטהרה במשנה זו (שבארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה, ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים). לביאור והצעות נוספות ראו: נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 119-118, 254-245. בימיו גם נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב' ב'), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת. חוקרים שניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר: E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baumgarten, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.

מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א', עמ' 134, הביא דמות קרובה שאפשר שהינה אחת מהמגונות במגילות: 'הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל'. הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב'ה.

^[89] 'תניא, טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' - עמו במחיצתו'. הלכה קרובה: 'המכניס שרץ למקדש פטור' (עירובין (דף קד:)

^[90] קימרון, החיבורים העבריים ג', פרה אדומה ב', עמ' 53. אפשר שגם בברית דמשק יש ביטוי דומה, אך הוא מבוסס על ההדרתו של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 33: 'מי] הנדה בקץ הרשע איש טה[ור מכול ט[מא]ה אשר [יעריב שמשו'.

^[91] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה. להרחבה: פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

^[92] מלל המגילות העבריות מובא בעיקר מההדרתו של קימרון, בשילוב מהדורות מדעיות שונות, ולעיתים תיקוני ההדרה מעטים שלי. ספרות חז"ל לרוב אינה מובאת בציטוטים מלאים (מומלץ להיעזר באתר ספריא המעולה, בתקווה שיוסיף בהמשך גם את המגילות) מצוטטת בסינטזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית')[92]. סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון סוף אותיות הפרקים/טורים מהמקורות הוספתי גרש ' (שלא כמקובל, אין קיבצורים של שמות ספרים) וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו[92]; משניות מזוהות לפי שתי אותיות נפרדות (הראשונה לפרק והשנייה להלכה); התלמוד ללא ציון הוא הבבלי אלא אם צוין הירושלמי, אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, וכאשר הוא עמוד ב' – הוא מצוין בספרה הרומית II (כדי להבחין מהלכה ב' במשנה, לעומת הסימון המקובל נקודותיים : שמקשה על האבחנה עם תדירות סימון זה בסמוך לציטוטים או מרכאות לראשי תיבות שמקשה על האבחנה ממספר דף. זו הספרה היחידה שבשימוש מראה המקומות); ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות של שלושה ספרים בלבד: שמואל, דברים הימים ומקבים, או למילה שאולה.

כניסות: 2540

קטגוריה: מאמרים עידכון אחרון ב-שבת, 09 אפריל 2022 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

1. מבוא: