זיהוי החסידים הראשונים; התפזרות מסורות עדת קומראן בחסידי התנאים, ובהקשר לשם 'איסי'

תהילים קמט' 1 מציין 'קְהַל חֲסִידִים', ולמרות שבתנ"ך מצוינים בני נביאים וערי לויים וכוהנים (שדומים באופיים לעדת קומראן),^[1] לא מצאנו קבוצה מדהימה ברמת ארגונה ספרותה וחסידותה בהלכה כעדת קומראן, כתיאורה העצמי: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).

פילון טען שראש החסידים היה משה רבינו,^[2] ובמגילת קומראן 4Q377 קטע 2ב', משה רבינו מזוהה כ'איש חסדים'.^[3] חסידים מוזכרים במגילות הכיתתיות, בעיקר במזמורים (אך לא בזיהויים העצמי).

1. זיהוי עדת קומראן כחסידים המוזכרים בספרי המקבים

להלן כמה הקבלות בין פעילותם של עדת קומראן והחשמונאים. היות והתיארוך המוצע להיסדותה של עדת קומראן קודם לימי היווסדות החשמונאים,^[4] מוצע כי החשמונאים הלכו בדרכים אלו (חיקו והעתיקו) של עדת קומראן:

עדת קומראן ירדה למדבר,^[5] וכך גם החשמונאים^[6]
במגילות קומראן הכיתתיות רווח ביטויי 'מבקשי צדק ומשפט' עם משפחותיהם, וכך מתוארים החשמונאים^[7]
ספר היובלים נ' 12 (מגילה שקדומה לעדת קומראן) אסר מלחמה בשבת, אך אין איסור כזה בברית דמשק (שהיא מגילת יסוד כיתתית), כך שייתכן שהביטול ע"י החשמונאים (מק"א ב' 29-33), היה על דעתה של עדת קומראן

כעת נעבור לניתוח שלושת אזכורי ה"חסידים" בספרי המקבים א' וב',^[8] וביחסם לעדת קומראן:

מק"א ב' 41: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת^[9] חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה': ארבעה מאפיינים תואמים לעדת קומראן: 'קהל/כנסת חסידים' – מוצע שזהו הרכב ההנהגה של עדת קומראן;^[10] 'גיבורי חיל' – מוצע שאלו עדת קומראן בהיותם מחברי ולוחמי מגילת המלחמה (או"ח), כהצעתו של ראסל גמירקין;^[11] 'כל מתנדב לתורה': במגילות קומראן הכיתתיות רווח שורש נ.ד.ב.^[12]
מק"א ז' 12-14: 'ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים^[13] החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו': ארבעה מאפיינים תואמים לעדת קומראן: 1. 'קהל סופרים' - עדת קומראן במהותה סופרי תורה, וגם חז"ל מתארים כך את ההגמוניה שלפניהם.^[14] יהודה המקבי חיפש ספרים שאבדו (מק”ב ב' 13-14),^[15] וספרים כאלו נמצאים באוצרותיה של עדת קומראן; 2. 'ראשונים.. בבני ישראל' - זהו תיאור שמדרג את החסידים כסופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס), וכן מוזכר לחיוב אלעזר הסופר (מק"ב ו' 18); 'איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו' - הסתמכות החסידים על הכוהנים מצביעה על קרבתם לכהונה, כעדת קומראן; 4. 'ולא ירע לנו' – קרוב לתיאורו של פילון שהאיסיים הם פציפיסטים,^[16] ומנגד ראה כאמור את שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה כהצעתו של ראסל גמירקין.
מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים "חסידים", אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות': גם תיאור זה עולה עם אופיה של עדת קומראן ומגילת המלחמה.

מתיאורים קרובים אלו, ניכרת הקרבה הגבוהה בין עדת קומראן לחסידים שבספרי המקבים. החסידים מתוארים כתנועה קיימת, וזאת בימים שהחשמונאים רק התאגדו, כך שניתן לקבוע שהחסידים קדמו לחשמונאים – כמו התיארוך המוצע של עדת קומראן. נוכח ההקבלות הגבוהות לעיל, מוצע כי החשמונאים – שפעלו וחיקו את עדת קומראן, כינו את עדת קומראן בספריהם כחסידים.

2. הצעה שהאיסיים הם רק אחד מהמחנות שהמשיכו את עדת קומראן

חלק ממגילות קומראן התגלגלו לספרים שקודשו בנצרות (רובם כתוספת ל'ברית הישנה'),^[17] 3 מגילות למצדה, וכמה מגילות לגניזת קהיר. אך אין בידינו קצה ידיעה על מה עלה בגורלה של עדת קומראן לאחר תחילת המאה ה-1 לפנה"ס, בה חוברו מגילותיה האחרונות. לדעתי עדת קומראן התאחדה לפני כן עם החשמונאים בראשות אלכסנדר ינאי^[18] שהיה צדוקי, וכך חלק מהחשמונאים כונו בייתוסים או צדוקים.

תיאורי היסטוריונים מהמאה ה-1 לספירה על כיתות התקופה, מעלות בשבח הנעלה ביותר את קבוצות/כתות האיסיים והתיארופטיים, וכתות אלו הן גם הקרובות ביותר לתיאורה הפנימי (מהמגילות) של עדת קומראן. לפיכך, רוב המחקר מקבל את הזיהוי בין עדת קומראן לאיסיים (והתֵרָאפּוֹיְטִים).^[19] עם זאת, דווקא לגבי ההלכה הייחודית ביותר – לוח השנה, אין לנו מידע כיצד האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים נהגו (אין לנו גם מידע גם כיצד הצדוקים הראשונים, זולת בכמה הלכות של הבייתוסים, אך שלא ניתן להסיק מהן איזה לוח נהגו).^[20]

כאמור, עדת קומראן נוסדה בסוף המאה השלישית או עד תחילת המאה השנייה לפה”ס. לעומתם, ארבעת הסופרים (פילון האלכסנדרוני,^[21] יוספוס פלביוס,^[22] פליניוס הזקן,^[23] דיו כריסוסטום)^[24] מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. פער הזמנים בין שתי הקבוצות נתון בטווח סטיה גדול, כאשר מחד שיאו במרחק של כמאתיים שנה מימי ההיווסדות, אך מאידך, הכתבים האחרונים של עדת קומראן (שהם מימי סוף שלטון בית חשמונאי ונושקים לימי הורדוס - אמצע המאה ה-1 לפנה"ס) מצטמצם לפער כמה עשרות שנים, ואם עדת קומראן המשיכה לפעול לאחר מכן (למרות שלא שרדו לידינו כתביה) - הרי שיש השקה בתקופה.

בכל אופן, בכמאה השנים שבין אמצע המאה ה-1 לפנה"ס עד אמצע המאה הראשונה לאחר הספירה, חלו מהפכות דתיות ופוליטיות (עיקריהם: כיבוש הרומאים, מלכות הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים ותחילת הנצרות). אלו מעלות את הסבירות שהמחנות שיצאו מעדת קומראן, שינו את פניהם מחד, ומאידך היוו מקור או השפעה ועיצוב של זרמים וקבוצות בישראל וממנה.

בנוסף, היות וישנן קבוצות המוזכרות בחז"ל, כמו: הבייתוסים, טובלי שחרית, אנשי יריחו בין עשרות כתות,^[25] וקבוצות אלו אינן מוכרות לו ממקורות נוספים, אפשר שקבוצות אלו זוהו כאיסיים ע"י היסטוריונים, מה גם יוספוס מתאר שהיו 2 קבוצות של איסיים.

לפיכך מוצע שהאיסיים הם רק אחד מהמחנות הממשיכים של עדת קומראן, כפי שמצוין בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'.^[26]

קבוצה שמוזכרת 7 פעמים בחז"ל, וגם קרובה אטימולוגית למשמעות/פירוש של הכינוי "איסיים" (לצד הבייתוסים), היא "החסידים הראשונים". זהו הכינוי היחיד של חסידים העונה לתקופה של שלוש אזכורי החסידים בספרי המקבים. להלן ניתוח קרבתם לעדת קומראן והאיסיים:

3. מאנונימיות 'החסידים הראשונים' עובר אל זיהויים אטימולוגים אפשריים ל'איסיים'

ציון האיסיים רק ע"י 4 היסטוריונים אך לא במקורות הדתיים:

כאמור, ארבעה סופרים/היסטוריונים ציינו (לשבח) את האיסיים (ופילון גם את התֵרָאפּוֹיְטִים). אך אף אחת מהגמוניות של התקופות המחברות בין החשמונאים לחז"ל (הרומאים, הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים והנצרות) לא ציין/הזכיר את האיסיים,^[27] ולכן השאלה המתבקשת היא – האם האיסיים היו (ומדוע לא הוזכרו או באיזה שמות אחרים הוזכרו), או שמא מדובר בתיאור אוטופי-דימיוני (שהועתק בין ההיסטוריונים).^[28]

טענתי בעבודה זו היא שכיוון שעדת קומראן היתה סודית ואנונימית,^[29] וחלק מהמסורות של מגילות קומראן הגיעו לחז"ל רק אחרי כמה דורות בדרכים עקיפות (שכן המסורות המדויקות הן המגילות – והמסורות שהועברו הפכו לבע"פ – תושב"ע),^[30] חז"ל כינו את עדת קומראן והמחנות שיצאו מהם בכינויים של נבחרי התורה אלמונים,^[31] כמו: נביאים,^[32] הכנסת הגדולה והסנהדרין,^[33] זקנים (ראשונים),^[34] סופרים,^[35] וגם - "חסידים ראשונים". גם בכינוי זה (חסידים ראשונים), חז"ל לא ציינו (כי לא ידעו; כי עדת קומראן היתה אנונימית) שום ציון של שם או תפקיד מבין החסידים הראשונים.

הקבלות בין עדת קומראן לחסידים הראשונים:

לפיכך מוצע כי עובדת אי-ציון עדת קומראן/האיסיים במקורות הדתיים, קרתה מכיוון שכינויָם בפי חז"ל היה 'חסידים ראשונים' (כאשר לצד כינוי הגמוניות נבחרי תורה נוספים). חיזוקים נוספים לכך הן העובדות שהחסידים הראשונים – כשמם הם – היו הגמוניה של שמירת אורחות חיים והלכה ברמה גבוהה/קפדנית/מחמירה, וזאת בתקופה שקדמה לחז"ל, וכאמור בפרק לעיל, חסידים מוזכרים רק בספרי המקבים. לכן, החסידים הראשונים מתאימים לזיהוי רק עם עדת קומראן/איסיים או החסידים המוזכרים בספרי המקבים.^[36]

ההוכחות לכך תלויות בעיקר בהתאמה שבין 7 תיאורי החסידים הראשונים מספרות חז"ל, לבין התיאורים הפנימיים של עדת קומראן במגילותיהם, או לתיאורי האיסיים ע"י ההיסטוריונים. נבחן להלן את ההקבלות הקרובות:

'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (נידה לח'): אכן בעדת קומראן יש חוק האוסר משגל בשבת (היובלים נ' 8).^[37] יתרה מכך, מגילת המקדש מה' 12-11 אוסרת כניסה למקדש 3 ימים אחרי משגל, שהיא כנראה הסיבה ליום רביעי.^[38] אלו עולים עם התעלותה של עדת קומראן בשבתות לרמת מלאכים, כמתואר בשירות עולת השבת.
'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם' (ברכות ה' א'): כמפורט לאורך ספר זה, ההלכה בכלל נוסדה ע"י עדת קומראן, ואחד התחומים המובהקים לכך – הוא התפילה, בה עדת קומראן קיבלה וחיברה אלפי מזמורים ותפילות, מהם נציין למשל את 4,050 המזמורים המצוינים במזמור 11Q5(11QPs-a) כז' 10 א', וכן את מגילת ההודיות הכוללת 5 כרכים. לצד התפילה, נושק תחום ספרות הסת"ם, והרי: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II) – תואם לאופיים של עדת קומראן כסופרים,^[39] וכן להגדרתם העצמית - עדת אביונים.^[40] אפשר להקביל במידה פחותה את עניין השהייה לפני ואחרי התפילה - כבא על חשבון זמן עבודה, ולכך שיוספוס מתאר את האיסיים כמסתפקים ב-5 שעות עבודה יומיות.^[41]
הקושי של החסידים הראשונים להביא קורבנות במקדש, וכנראה קבלתם נזירות מלאה (נדרים י'):^[42] 2 מעשים אלו מאפיינים את עדת קומראן באופן בלעדי: תחילה עדת קומראן אסרה על הבאת קורבנות למקדש (ואף ראתה בעצמה מעין קודש),^[43] וכן עדת קומראן מקובל במחקר כי עדת קומראן היא הקהילה הנזירית הראשונה.
זהירותם של החסידים הראשונים בדיני נזיקין (בבא קמא ל'):^[44] זו עולה עם הלכת עדת קומראן לא לבצע מסחר ולא לקחת ריבית/לקנות בהקפה עם מי שאינו מהעדה,^[45] דהיינו מי שאינו חסיד, וזהירות כזו היא כלי בטוח וחכם כדי להימנע מחיכוכים כלכליים מיותרים עם עם הארץ – שמהם עדת קומראן התרחקה (ובעקבותיה גם ראשוני הפרושים וחז"ל).^[46]
הקבלה בין חבורות לחסידים ראשונים:^[47] המשמעות של "חבר" זה הוא שהוא "נאמן" לעניין טהרה (בעיקר מזון: תרומות ומעשרות),^[48] ומחנות עדת קומראן על הלכותיהם, הולמות ותואמות את העיקרון הקבוצתי והטהרתי הזה.
חסידים ראשונים היו ערים בליל שבועות (ספר הזוהר):^[49] פילון ציין כי התֵרָאפּוֹיְטִים מתוועדים כל 50 יום בליל שימורים.^[50]

בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים'. ייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים, והתורה (בין אם מסורות שנשמרו בע"פ) שנשארה מעדת קומראן. גם יהודה המקבי חיפש ספרים שאבדו (מק”ב ב' 13-14).^[51]

4 חסידים מהמאות ה-2-1 לפה"ס, ושזהותם נשארה עמומה/אנונימית:

יוסי בן יועזר: המכונה 'חסיד שבכהונה', והוא החסיד היחיד שחז"ל מזכירים בנוגע לפרושים/זוגות לפניהם (במאה ה-1 לפנה"ס ואחורה). קשה להכריע על קנקנו של יוסי בן יועזר יחסית לעדת קומראן, נוכח המקורות הסותרים עליו ומיעוט המקורות בנות התקופות.
חוֹנִי המעגל: מאיומו של שמעון בן שטח הפרושי: 'אלמלא חוֹנִי אתה,^[52] גוזרני עליך נדוי' (תענית ג' ח'), ספק אם חוֹנִי השתייך לזרם הפרושי, מה גם היותו חסיד. היות וחוֹנִי תמך באריסטובלוס הצדוקי, או לכל הפחות לא ביריבו הרוקנוס הפרושי (קדמה"י יד' ב' א' (21-24, וזאת אף על פי שבתקופה זו רוב העם הלך אחרי הפרושים (קדה"י יג' 288),^[53] מלמד שהיה קרוב לצדוקים. בכל אופן, שבחו של יוספוס על חוני: 'חביב אלוהים', עולה עם הילוליו את האיסיים.^[54] התנגדותו של בן שטח נבעה כנראה ממופתיו של חוֹנִי (על כך ראה בפרקון בהמשך: 'מופתים וניסים כנגד הרציונליזם ההלכתי רבני'), או לשבועתו – ואם כך, ניתן להסיק שזאת כיוון ששבועתו/נדרו של חסיד אינה ניתנת להיתר – כדעתה של עדת קומראן.^[55]
יהודה האיסיי: יוספוס מתאר את נבואתו של יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), אך גם מציין שישב עם תלמידיו ולימד אותם דברי נביאים - דבר המקביל לתיאורי מורה הצדק: 'האל הודיעו כל רזי דברי עבדיו הנביאים' (פשר חבקוק ו' 5-2), אך לפי התיארוך כאמור, מורה הצדק חי ופעל מעל 100 לפניו. אי-ציון איסיי-נביא זה (לצד אי-ציון נביאים בכלל) בספרות הפרושים, עולה עם מיעוט המידע של הפרושים על גדולי התורה בתקופה זו^[56] – כנראה כיוון שהפרושים לא היו ההגמוניה הראשית בישראל באותם הימים.
מנחם שקדם לשמאי (חגיגה ב' ב'): מנחם זה הוא כנראה מנחם האיסיי שמתאר יוספוס כנביא הקרוב למלכות הורדוס.^[57] לצידו היה בבא בן בוטא החסיד, מזקני בית שמאי, שבית זה קרוב לעדת קומראן וצדוקים יחסית לבית הלל).^[58] בן בטא מוזכר לגבי 'אשם חסידים', וגם העובדה שהורדוס הותיר רק אותו חי, מצביעה על קרבתו לאיסיים - אותם הורדוס אהב.^[59] מנחם יכול להוות את מהרודיאנים המוזכרים בבשורות על פי מרקוס ומתי,^[60] במיוחד שהאיסיים היו קרובים להורדוס (קדמה"י טו' 397-372).

4. מסורות בודדות שהתפזרות בחסידי-התנאים כיחידים, וקרבתם חלקם לשם 'איסי'

כאמור חז"ל העריצו ושיבחו את החסידים הראשונים ללא הסתייגות, אך ייתכן ואחת הסיבות לכך היא שהחסידים הראשונים – חיו ופעלו בתקופה לפניהם.

יתרה מזו, חז"ל אינם מכנים כבר קבוצות מסוימות כ"חסידים" (למרות שרוב הקבוצות הן כחסידים - מחמירות הלכתית ובטהרה יותר מחז"ל), אלא רק בודדים (וגם לחלק מאזכורים אלו נלוות ביקורת סמויה.

עם זאת, אפשר להכליל שבכ-150 שנה הראשונות לספירת הנוצרים, אין הגמוניה של נבחרת תורנית הלכתית, אלא אדרבא, ניכר כי מסורותיהם של עדת קומראן הוטמנו והוסתרו, ונוכח איסור הכתיבה בחז"ל, יש ניסיון רב לאסוף לסדר את המסורות בספרות חז"ל.

ניסיון זה כולל בעיקר מסורות שהועברו בדרכים עקיפות מעדת קומראן לחז"ל, אך גם ממקורות שונים וחלקם פסולים, לצד המדרש היוצר בחז"ל.

אחד הערוצים של העברת המסורות היה דרך חסידים, שאלו היו כבר חלק מחז"ל, אך אפשר להניח שנוכח חסידותם, שמעו וקיבלו מסורות שהתגלגלו מעדת קומראן והאיסיים.

כבר לא מדובר על קבוצה מסוימת או הגמוניה של נבחרי התורה.

העובדה שחלק מהחסידים בחז"ל אינם מוזכרים בדברי הלכה, מעלה את החשד שאותם אלו נודו בענייני הלכה, בגלל קרבתם לקבוצות חסידיות יריבות לחז"ל. וכי חסידי-התנאים הם קבוצה מובדלת מחוץ לבית המדרש? ההיו לחסידי-התנאים הלכות ונוהגים מחמירים משלה?

חוקרים כבר עסקו בעיקר בשאלות אלו,^[61] וכאן אבקש להצביע על קשר מעניין זה:

חסידי-התנאים שקרובים אטימולוגית לשם 'איסי'

ייתכן כי מקורו של השם 'איסי' הוא שיבוש קל מהמילה ביוונית (Essaioi), שמשמעותו: 'חסידות' (hosiotes), כטענתו של פילון: 'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראהיים לכינוי זה'. ^[62]

להלן עיקרי ההצעות הנוספות של משמעויות השם האיסיים:

איחוד החשמונאים עם הצדוקים כולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים.^[63]
המונח "עצה" (הרווח במגילות הכיתתיות כ'עצת היחד') = נשמע לפי המבטא של העיצור צד"י שנהג באותם ימים (ובמזרח - עד ימינו) כ"אסא" (היה השם נשמע בערך:essa , והוא הקרוב ביותר לשם Essaioi שנקט פילון ולפעמים גם יוספוס).^[64]
בארמית, מהות שמם של האיסיים: מרפאים.

היות וכמה חסידים בחז"ל נשאו שמות קרובים אטימולוגיים לחסידות או לאיסיים (כגון: איסי/יוסי/דוסא/חסדא) או צורף להם התואר "חסיד", להלן ניתוחם ביחס לעדת קומראן/האיסיים:

קרבה של החסיד-התנאי איסי בן יהודה לעדת קומראן/האיסיים

איסי בן יהודה:^[65] היה אחרון החסידים,^[66] ולערך מתקופה זו גם האיסיים כבר לא מוזכרים; חי במערות,^[67] ומגילות קומראן נמצאו במערות, ואולי גם חלק מעדת קומראן חיו במערות; דעתו התקבלה כמעט תמיד להלכה, אפילו נגד דעות רוב, וזאת כאשר לא למד עם חבריו (ירושלמי נדרים לו' ב'),^[68] ובעצמו גם נידה חלקם (מנחות יח' ב'). מסר מסורת פשט דקדוקית ממגילת סתרים שמוזכרת במגילות וכנראה תואמת.^[69]
איסי אחר שהוא גם כהן: בבית הכנסת בסוסיא (כנראה מהמאה השלישית לספירה) שרדה כתובת הקדשה: 'זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד...': שם גם נמצא גם פסיפס לוח שנה שסופר לפי ספר היובלים.^[70]
- קרבה בסיפורי חסידים נוספים בעלי קשר אטימולוגי נמוך או בלי:
חנינא בן דוסא: 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה' (סוטה ט' טו'). הלכתו לנדר נזיר תואמת לחסידים ראשונים (בבא קמא ל').
רבי יוסי הכהן: עסק במעשה מרכבה, וספרות מיסטית וסודית זו מצויה במגילות קומראן (ספר חנוך, צוואת לוי ושירת עולות השבת), וכך היא דרכה הסודית של עדת קומראן. לא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לברית דמשק ו' 2,^[71] ולהחמרה הכללית של האיסיים בשבתות (מלחה"י ב' ח' 9).
שמעון חסידא: דרש על לימוד בלילה ותפילין, ששניהם נהגו ראשונה בעדת קומראן. דרש על כהן צדק כמנהיג אחרון בבית שני, ומורה הצדק, שכנראה היה כוהן, היה מנהיג מייסד בעדת קומראן.^[72] דרש גם על בדיקת בתולות, עניין שעדת קומראן היו נוהגים לבדוק.^[73]
פנחס בן יאיר: שם את מעלתה של החסידות בראש (עבודה זרה כ' II); התגורר ביישובי הדרום (דברים רבה ג' ג'), וכנראה אזור הדרום היה ונשאר לאחר החורבן אזור של יותר טהרה וכוהנים (בעוד חז"ל התרכזו לאחר יבנה בגליל ובבבל);^[74] הכניס חלק מספר היובלים במדרש תדשא שבספרות חז"ל;^[75] הערצתו לראשונים לעומת נמיכות קומה של דורו (שבת קיב' II);^[76] הביא את הרחבת הפשט מהמגילות ל'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (חולין ז' II); בדומה לשבח של ההיסטוריונים על האיסיים, כך גם חז"ל שיבחוהו (משנה סוטה ט' טו').
אליעזר בן יעקב: הביא מגילת יוחסין לחז"ל, ומגילות כתובות הן המאפיין של עדת קומראן לעומת איסורן בחז"ל;^[77] דרש איסור רכיבה בשבת (סנהדרין מו') כמצוין ביובלים נ' 12.
חסיד ששתה ביום הכיפורים:^[78] היתכן שהסיבה שחסיד לא שמר על יום הכיפורים במועד לוח השנה הפרושי, כיוון ששמר על לוח שנה שבתי-שמשי 364 יום של עדת קומראן?!

5. מאפיינים נושאיים של מסורות חסידי-התנאים - הקרובים למסורות עדת קומראן/איסיים

כאמור, בניגוד לחסידים הראשונים שהיו קבוצה-חבורה שקדמה לתנאים בכמה דורות, בתקופת התנאים החסידים המוזכרים בספרות חז"ל כבר אינם מאוגדים בקבוצת אליטה רק של חברים נאמנים (חבורות).

להלן אנתח את המאפיינים הקרובים בין חסידי-התנאים האלו לבין עדת קומראן והאיסיים, לפי נושאי המסורות הקרובות לעדת קומראן/איסיים/חסידים ראשונים. אפשר שחלק ממסורות אלו קרובות מעצם טיבעם של קבוצות אלו לנהוג לפנים משורת הדין, אך ודאי שבמסורות משלימות לתנ"ך - אין רלוונטיות לרמה הלכתית, שכן אלו מחדשות מידע, ותאימות במסורות אלו מוכיחה את קרבתם.

עיקר סיפורי המופת בספרות חז"ל משויכים לחסידים, אך הספרות האגדתית רחבה ותחומיה אינם מוגדרים. שאר סיפורי החסידים מתארים הסתפקות במועט או התנהגות לפנים משורת הדין. חוקרים ניתחו את זיהויים העצמי ופשר התנהגותם של החסידים,^[79] ולהלן השוואה של כמה מהנושאים שמתאפיינים מסיפורים אלו – בהתאמה לאמור במגילות ים המלח (ישנה גם קרבה לנצרות, אך זו לא נסקרה כאן):^[80]

"מגילת חסידים" (או "משנת חסידים") - כתובות:^[81] בהמשך למגילת הסתרים של איסי בן יהודה לעיל, וכן למגילות יוחסין, מגילות חסידים מלמדת שחסידים היו בעלי מסורות כתובות בתקופה שחז"ל אסרו על עצמם לכתוב כתבי קודש (וזאת כנראה כי חז"ל לא ראה בעצמם בעלי הסמכות להמשיך בכתיבת כתבי קודש, בניגוד לעדת קומראן, צדוקים (גזירתא) וחסידים. מגילת החסידים שנזכרת באבות דרבי נתן נו"ב פ"כו' מאפיינת גם את אהבת החברים הרבה של עדת קומראן והאיסיים.^[82]
'אנשי מעשה': הגדרה זו מובאת לצד החסידים שהיו לפניהם (בדומה לחסידים הראשונים לעיל), בהקשר של ריקוד בפני נשים,^[83] וגם פילון תיאר גם את ריקוד התיאורפטים המעורב.^[84] היו שהעמידו גישה זו כמבטאת את הדגשתם את המעשה יתר על הלימוד,^[85] כדרשתו של חנינא בן דוסא (פרקי אבות ג' ט') וישו.^[86] בכל אופן, מדובר בשבח גדול, וזה הולם את תיאורי השבח של ההיסטוריונים על האיסיים, ואת מעלתה של החסידות לפי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ' II).^[87]
הסתפקות במועט: הסתפקות במועט אמנם מאפיינת את האיסיים, אך אינה מאפיין בהלכותיה של עדת קומראן,^[88] זולת מוטיב צניעות הלכת במגילות הכיתתיות.
טהרת מזון: עדת קומראן והאיסיים הקפידו על רמת טהרה גבוהה, וכך נהגו גם החשמונאים והפרושים הראשונים. בניגוד לכך, באבות דרבי נתן (כח' II) מסופר על כוהן חסיד מבית ענת לא היה בקיא (ומשכך לא שמר) על טהרת הלכת הטהרה הפרושית בכיריים. לעניות דעתי סיפור זה אינו מהווה מאפיין לרמת הקפדת חסידים על טהרה, אך יש חוקרים הסוברים שחסידי-התנאים מחמירים בענייני מוסר ומקלים בדברים הממסדיים שבהלכה.
קרבה לבורא ביחסי אב ובן: כמה מחסידי-חז"ל מתוארים ביחסים קרובים לקב"ה כאב ובן. אמירות כאלו אינן שכיחות אמנם במגילות והאיסיים, אך ניכרת קרבתם למלאכים.
עוני כערך – 'עדת אביונים': ההסתפקות במועט של חסידים כוללת את חיי העוני, ואמירות אלו רווחות גם בחז"ל (אם כי גם כמה גינויים).^[89] עדת קומראן כינתה את עצמה עדת אביונים, ומסורת חז"ל על ה"כנסת הגדולה" שמזוהה בספר זה כעדת קומראן: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II).
שבת – הקפדה יתרה: עדת קומראן והאיסיים שמרו על הלכות שבת ברמה גבוהה;^[90] גם מכמה סיפורים על חסידי-חז"ל – אלו החמירו בדיני שבת.^[91]
- מופתים וניסים כנגד הרציונליזם ההלכתי רבני:

כידוע, כדי לבדוק יחס בין קבוצות, לא בודקים רק כמה משותף יש ביניהן, אלא יותר מכך – מהות המחלוקות ביניהן. מחלוקת גדולה (אם כי לעיתים חבויה) בין חז"ל לחסידים הוא השימוש בניסים ומופתים.

המתח הראשון עולה מדבריו של שמעון בן שטח נגד הנס של חוני להורדת גשם בזכות תפילתו.^[92] המתח הגדול ביותר עלה כאשר מספר ניסים העידו שההלכה היתה כדעתו של אליעזר בן הורקנוס, אך חוץ מהחרמתו האישית – שייתכן נוכח גישתו הקרובה לזרם אחר, הדגישו חכמים את התנגדותם להלכה הנפסקת מרמז שמימי, בדורשם את הפסוק בשינוי ממשמעות הפשט שלו: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' (דברים ל' 12 - בבא מציעא נט' II).

האם חסידי-התנאים שאבו את כוחותיהם מעדת קומראן? במילים אחרות, האם גם חברי עדת קומראן היו בעלי מופתים וניסים? לא נמצאים תיאורים מעין אלו במגילות הכיתתיות לימיהם, אך עדת קומראן תיארה ניסים ומופתים לאחרית הימים: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו' (פתיחת מגילת 251Q4).^[93]

עם זאת, כאמור עדת קומראן טוענת להתגלות נבואית בקרב חבריה, ושפע נבואותיה פרוסים במגילות הכיתתיות, וגם יוספוס טוען שלאיסיים היתה נבואה ומציין 3 נביאים. פרצות נבואה מופיעים בחסידי-חז"ל מתקרבים לנבואות שהיו לעדת קומראן ולאיסיים: תפילתו של חוני המעגל התקבלה כנבואה; חנינה בן דוסא החסיד "נחשד" כנביא (ברכות לד' II; יבמות קכא' II). חסידי-חז"ל זכו להכרה בחברה היהודית כאנשי סגולה שניתן לפנות אליהם בעת הצורך, וכך למשל היה ידוע שחנינא מרפא חולים.^[94] כמה חסידי חז"ל טוענים להתגלות של אליהו הנביא אליהם. העיקרי שבהם הוא רבי יהושע בן לוי, ובאחד מסיפורים אלו אף מצוין מפורשות הפער בין הלכת חז"ל לבין 'משנת חסידים', המלמדת שהאחרונה גבוהה יותר וכ'לפנים משורת הדין'.^[95] 'אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ' (תהילים פט' 20).

בנוסף, במגילות קומראן יש מיסטיות ומאגיות לחש נגד מזיקים;^[96] כאמור, תפילות גואלות לריפוי מאפיינות את חסידי-חז"ל, לצד מופתים כשליטה (זמנית) בכוחות טבע.^[97]

6. סיכום

בעבודה זו ביקשתי להביא מקבילות ומסורות קרובות, אף שחלקן ללא ניתוח רחב, בין עדת קומראן והאיסיים - לבין החסידים שבספרי המקבים, החסידים הראשונים שבספרי חז"ל וחסידים שהיו חלק או קרובים לתנאים.

סך ההקבלות והדמיון מלמדות על התאמה גבוהה, לצד האנונמיות של חז"ל בנוגע להגמוניות נבחרי התורה שהיו לפניהם. חיזוק נוסף בעניין מלמד שלמרות שספרות חז"ל הטרוגנית בדעותיה, מקורותיה ובהלכתה, דבריהם על ההגמוניות נבחרי התורה שהיו לפניהם – תמיד לשבח רב.

לעבר להמשך הניתוח, נראה שקביעת מסמרות להצעות הזיהוי תלויים בקביעות נוספות שהמחקר חלוק לגביהם, כגון: תיארוך המגילות הכיתתיות, היחס לקבוצות וכתות קרובות ושונות (החשמונאים, הצדוקים, הבייתוסים וכתות מתקופת חז"ל), לוח השנה שנהג במאה הראשונה לפנה"ס (בפרט נוכח משמרות הכהונה בסוף סרך היחד ופתיחת ממ"ת).

7. רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים

אופנהיימר, 'חבורות שהיו בירושלים' אופנהיימר, 'חבורות שהיו בירושלים', בימי בית שני, ספר זכרון לא. שליט, ירושלים תשמ"א, עמ' 189,

אליאור, תהום ונשייה אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.

אשל, קומראן והספרות החיצונית אשל, אסתר. קומראן וחקר הספרות החיצונית. בתוך: מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, עמ' 600-573.

בן שלום, חסידות וחסידים בן שלום, מנחם. חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. הקיבוץ המאוחד, 2008.

בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.‫ שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301.

גולדמן, עדת קומראן בראי הפשרים במגילת ברית דמשק גולדמן, ליאורה. המחזיקים במצוות אל: עדת קומראן ופירושיה למקרא בראי הפשרים במגילת ברית דמשק. ביאליק, ירושלים, 2019.

הרמן. חסידים קדמונים. הרמן, דב. חסידים קדמונים - החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. עבודת דוקטורט, או' בר אילן: תשמ"ז.

ידין, מגילת המקדש ידין, יגאל. מגילת המקדש. תל-אביב: מעריב, 1990.

מנטל, אנשי כנסת הגדולה מנטל, חיים דב. אנשי כנסת הגדולה. תל-אביב: דביר, תשמ"א.

ניצן, תפילת קומראן ניצן, בלהה. תפילת קומראן ושירתה. ירושלים: ביאליק, תשנ"ז.

עפשטיין, מבוא עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא או ברייתא דרבי פנסח בן יאיר – מבוא', בתוך א"מ הברמן (עורך), כל כתבי ר' אברהם עפשטיין, ירושלים תש"י-תשי"ז, עמ' קל-קמג.

קאמפן, חסידים J.I. Kampen. The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata 1998

קלויזנר, תשכ"ו קלויזנר, יוסף. 'איסיים', האנציקלופדיה העברית, ג, תל אביב: תשכ"ו, 36-30.

ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקבים Gmirkin, Russell. 'The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict', Pages 486– 496. in The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery. in Schiffman, Tov and Vanderkam (eds)

רגב, יוסי בן יועזר וקומראן Regev, Eyal. 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy'', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery. (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27ץ

קיסטר, השורש נד"ב קיסטר, מנחם. 'השורש נד"ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.

שוורץ, תשס"ט שוורץ, דניאל. 'כת מדבר יהודה והאיסיים'. מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, עמ' 612-601.

שיפמן, הלכה בכת מדבר יהודה שיפמן, לורנס יהודה. הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, ירושלים תשנ"ג.

שפרבר, חבר וראש חבר D. Sperber, ‘A Note on Hasmonean Coin-Legends Heber and Rosh Heber’, PEQ, 97 (1965), pp. 85–93.

Davies, Philip R. 'Hasidim in the Maccabean Period.' In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.

^[1] בבמדבר לה' 7 יש ציווי ל-48 ערי לווים, וביהושע כא' 4, 13 מתוכם היו ערי כוהנים. בשמואל א' כב' 19 מוזכרת: 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים', יתכן שעירו של אליהו הנביא - תשבי היתה עיר כוהנים (חיי הנביאים 27; בימי שיבת ציון נמצאו בין שבי הגולה כהנים שהתייחסו לבית ברזילי הגלעדי - עזרא ב' 61; נחמיה ז' 63), וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'; וכן כוהנים בג'רבה למשל חיו בנפרד). היישוב קומראן התנהל כיישוב נפרד של עדת קומראן, ובו הקפדה גבוהה על טהרה, וכן ניהולה בידי כוהנים

^[2] פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני – על האיסיים: 'מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים'. גם פיליניוס ציין שהאיסיים קיימים כבר אלפי שנים.

^[3] 'איש החסידים' מופיע גם בקטע לפני – 2.א', אך הקטע לא שרד בצורה שניתן להבין את זיהויו.

^[4] גולדמן, עדת קומראן בראי הפשרים במגילת ברית דמשק, עמ' 323: 'וכרגע לא נשאר אלא להסתפק בקביעת זמנה של הגלות בדמשק לשליש הראשון של המאה השנייה לפנה"ס'.

^[5] להלן הציונים של עדת קומראן שירדה או ברחה למדבר (ויש גם לדמשק, אך ייתכן וזה שם קוד): 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3), סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (השוה יובלים לו' 20); 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8: 'כפ̇לים בכול ח‏[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ׻ ׻ ׻ ׻ ישר ב̇[ערבה‏ ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו‏]'.

^[6] מק"א ב' 33-29: 'ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. וכל האנשים אשר נגעה תורת יי בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד. וישמעו אנשי המלך בעיר דוד אשר בירושלים כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצות המלך. וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב'; מק"ב ה' 35 מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש: 'וינוס יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה, ויאכלו את עשב האדמה כבהמות השדה, למען הינזר משיקוץ הגויים'.

^[7] סרך היחד א' 1-6: '[ספר סר]כ היחד לדרוש אל ב̇[כול לב ובכול נפש‏ ]ל̇עשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס לרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארצ'; ו' 1- 4: 'וזה הסרכ לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכול רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו להבדל מעדת אנשי העול להיות ליחד בתורה ובהון ומשובים על פי בני צדוק הכוהנים שומרי הברית ועל פי רוב אנשי היחד המחזקים בברית על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר לתורה ולהון ולמשפט לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם'; ח' 1-2: 'בעצת היחד שנים עשר איש וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת איש אמ רעהו'; רז נהיה/מוסר למבין Frg. 121, PAM 43.4751: '‏[ ]מ̇שפט֯ צ̇ד̇ק תע֯[שה‏ ]'; ברכי נפשי ב' 4: 'אורח‏ חיים ללכת באה]ב֯ת֯‏ חסד ובמשפט צדק ולהצניע֯ ללכ֯ת֯'; מק"א ב' 29-33: 'אז ירדו רבים, בבקשם צדק ומשפט, אל המדבר, לשבת שם. הם ובניהם ונשותיהם ומקניהם, כי כבדו הרעות עליהם'. קאמפן, חסידים, עמ' 48: מנתח את דורשים צדק ומשפט.

^[8] מק"ב ו' 18 מזכיר סופר שייתכן והוא גם חסיד.

^[9] התרגום מיוונית אפשרי לשניהם.

^[10] ראה הערה 32 בהמשך.

^[11] ראה: גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקבים.

^[12] ראה: קיסטר, השורש נד"ב.

^[13] לפי דיוק לשון התרגום היווני נראה שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס. קאמפן, חסידים, עמ' 92, 115-122, מסכים שהסופרים הם החסידים ושהם מכובדים בעיני החשמונאים.

^[14] ראה הערה 34 בהמשך.

^[15] 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'. יודגש כי מגילות שונות מתארות את המקדש ועבודת הכוהנים, ולמשל מגילת הנחושת מתארת אוצרותיו. בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים'. ייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים, והתורה (בין אם מסורות שנשמרו בע"פ) שנשארה מעדת קומראן.

[16]'אין למצוא בהם יוצר חצים, כידונים, פיגיונות, או קסדה, שריון או מגן, ובכלל אין בהם אומן של כלי נשק או מכונות או מי שעוסק במה שנועד למלחמה' (פילון, שכל אדם ישר הינו בן-חורין ו' 78). לעומת זאת מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) מפרטת תיאורי המלחמה, טקטיקה, כלי נשק, נאומים. יוספוס ציין שהאיסיים לוקחים נשק בדרכים כדי שלא ישדדו אותם.

^[17] ראה: אשל, קומראן וחקר הספרות החיצונית.

^[18] הקרבה של החשמונאים אחר החסידים-עדת קומראן התחילה כאמור (בפרק הקודם) בהעתקת הנטישה למדבר, מתנדבים לתורה, מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם. לפי גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקבים, החשמונאים השתמשו בשיטות מלחמה של מגילת המלחמה או"ח. יוחנן הורקנוס התקין טבעות המקדש (סוטה מח') כפי שמצוין במגילת המקדש לד' 6 ושמר את חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251( כלוח של עדת קומראן; ציין את 'חבר היהודים' במטבעותיו, וכך 3 דורות מנהיגי בית חשמונאי, כאשר מגילת המקדש נז' 11-15 מציינת ממשלה בת 36 חברים, וברית דמשק יב' 6-8 מציינת את הרכב ההנהגה במונח: 'חבור/חבר ישראל' ואת הנהגת 'בית החבר' (יד' 17-12); לאחר מכן אלסנדר ינאי נעזר בחנניה וחלקיה צאצאי בית חוניו (שהם מבני צדוק הכוהנים) ממצרים ((קדמה"י יג' 353-355), כאשר ימיו עולים עם ציון מועד 490 השנים לגאולה (מגילת 11Q13 [החיבורים העבריים ב', עמ' 279] ש' 8-7; אפוקריפון ירמיהו ב' 4-2). לאחר מכן עדת קומראן חיברה מגילות תוך ציון שמות מנהיגים/פוליטיים (כגון טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4, 4Q468e) כאשר העיקרית שביניהן היא 'ברכה שלום יונתן המלך' (448Q4 ב' 1-9) שמהותה תמיכה מובהקת בינאי. אלו מתווספים להלכות רבות משותפות של עדת קומראן הצדוקים (שכך מזוהים רוב החשמונאים).

^[19] על כך ראה למשל: שוורץ, כת מדבר יהודה והאיסיים. התֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) מוזכרים רק ע"י פילון ('על חיי העיון'), והיות ומתוארים רק במצרים, חלק מהחוקרים סברו שמדובר בתיאור אוטופי של קבוצה שלא היתה קיימת.

^[20] ראה: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 97-90.

^[21] פילון האלכסדרוני תיאר את האיסיים בשניים מחיבוריו: 'שכל אדם ישר הינו בן-חורין' ו'סנגוריה על היהודים'.

^[22] מלחמות היהודים ב' ח' 161-119; קדמוניות היהודים יג' 173-171, טו' 379-371, יח' 22-18; חיי יוסף 12-10.

^[23] בחיבורו Naturalis Historiae 5:17. התרגום עפ"י ידין, תשי"ח, עמ' 222-223. יש לציין כי ישנה גם עדות של דיו כריסוסטומוס (המאה ה-3 לספירה), אך נראה כי הוא לקח את הדברים מפליניוס ולכן לא נהוג להחשיב עדות זו כראיה.

^[24] על פי סינסיוס (אנ')‏ (Vita Dionis — Arnim II, p. 317): 'הוא משבח את האיסיים, עיר מבורכת מאד הממוקמת בקרבת 'המים המתים' בחלקה הפנימי של פלשתינה, באותה הסביבה של סדום'.

^[25] חז"ל מציינים שהיו 24 כתות של מינים טרם חורבן הבית (ירושלמי סנהדרין י' ה'), ואפילו 7 כתות בתוך הפרושים (אבות דברי נתן נו"א פל"ז, מהד' שכטר עמ' 109; נו"ב פמ"ה, עמ' 124). משם כנראה העתיק ת"י לזכריה ד' 2 (קטע 144 [א]) שמציין שהיו 7 כתות של צדיקים). גם בנצרות מוזכרים כשרות כתות אצל הפרושים והנוצרים.

^[26] אמנם המונח 'מחנות' משמש לעיתים במגילות קומראן ככינוי ליישובים, ללא כל זיקה ל'מחנה' המקראי, אולם במקרה זה יש לדעתי לפרשו כמכוון כלפי ה'מחנה' המקראי, כשם שהקביעה שירושלים היא 'מחנה הקודש' קשורה בוודאי ל'מחנה' המקראי. לאחרונה הועלתה במחקר הצעה שיישוב קומראן שימש לטקס הכינוס השנתי של כל האיסיים, ולא המקום היחיד שבו שהו האיסיים כל השנה. טענה זו עולה עם הטעתה לעיל, אלא שייתכן פערי זמנים.

^[27] קלויזנר, תשכ"ו, עמ' 24; ברושי, תשנ"ז, עמ' 301-302; שוורץ, תשס"ט, עמ' 612-614 הצביעו על רמזים 'חז"ליים' לאיזכור של האיסיים.

השאלה המתבקשת מאליה – לו חז"ל אכן התייחסו לאיסיים, מדוע לא הוזכרו אלו בפירוש אלא רק ברמזים דקים?!

^[28] זוהי טענתה של אליאור, תהום ונשייה. כמה חוקרים הגיבו כנגדה, וככלל דעתה לא התקבלה.

^[29] על סודיותה של עדת קומראן, ראה: בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.

^[30] אמנם טענה גדולה זו טעונה הוכחה, אך אין לי מקור להביא לתמוך בה, זולת טיוטת עבודתי שטרם פורסמה.

^[31] קויפמן כבר טען כי 'אין ספק שזו תופעה מופלאה ביותר שלא נשתמר אף שם אחד משמות חכמי התקופה הזאת'. מסגנון ממ"ת נראה כי מחבריה מצדיקים את נטישתם את ירושלים/המקדש, למרות רצון העם, והדבר מצביע על היותם אליטה מבוקשת.

^[32] מלבד מורה הצדק: 'האל הודיעו כל רזי דברי עבדיו הנביאים' (פשר חבקוק ו' 5-2), גם חברי עדת קומראן: 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל' (ברית דמשק [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6); 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו'; 'בכל הנגלה‏ להם' (ברית דמשק ט' 18-19). הדברים תואמים/קרובים לדברי חז"ל גם בתקופה: 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו). גם יוספוס מתאר שהאיסיים אינם טועים כמעט בנבואותיהם (מלחמת היהודים ב' פ"ח 158-154) ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80); מנחם האיסיי על הורדוס כילד; שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

^[33] המונח "כנסת" מצוין במגילת מגילה 4Q252 ה' 6 (החיבורים העבריים ב', עמ' 254) בהקשר לעדת היחד, אך המגילה קטועה כדי להבין המשמעות המלאה. לפי חז"ל הם קבעו את נוסח התפילה והברכות (מגילה יז'; ירוש' ברכות ד' ע"ד), ובמגילות קומראן נימצאותפילות הקבע לציבור הראשונות, למועדי השנה ושלל מזמורים (ראה: ניצן, תפילת קומראן). תיאור חז"ל בפסחים נ' II: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו', קרובים/תואמים לאופיים של עדת קומראן כסופרי תפילין הראשונים, ועיקרון העניות מאפיין את עדת קומראן, למשל: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל' (פשר לתהילים ב' 11-10). שניים מעקרונות המשויכים להם בתחילת פרקי אבות: 'הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין.. וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה', קרובים/תואמים לעדת קומראן שביטלה את עונש המוות מהתורה ('אנשי אמת ושונאי בצע [ ונ]דר(ו) לא להמית איש' [מגילה 4Q275, Frg. 2, שורות 4-3]; 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראו רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו' [ברית דמשק ט' 16-20]; 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל' (שם יב' 6-3]), והרבתה תקנות על מצוות התורה. שם גם מצוין 'שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה', והוא מאותו משמרת כהונה גדולה שעדת קומראן מייחסים עצמם אליה – בני צדוק. יוחנן הורקנוס ציין את 'חבר היהודים' במטבעותיו, וכך 3 דורות מנהיגי בית חשמונאי, כאשר מגילת המקדש נז' 11-15 מציינת ממשלה בת 36 חברים, וברית דמשק יב' 6-8 מציינת את הרכב ההנהגה במונח: 'חבור/חבר ישראל' ואת הנהגת 'בית החבר' (יד' 17-12) – הרכב הנהגה שהמשיך בחז"ל (בעיקר 'חבר עיר', ראה: שפרבר, חבר וראש חבר). מנטל, אנשי כנסת הגדולה, סיכם בפרק 'על עתיקות ההלכות' (עמ' 195-186), הלכות קדומות ממגילות קומראן המקבילות להלכות חז"ל.

^[34] ראה: ספראי, משנת חסידים בספרות התנאים, עמ' 141.

^[35] עדת קומראן כינתה את חבריה: 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים' (ברית דמשק ו' 3-2), ובאוצרה הבלום כמות ספרים ומגילות עצומה, כולל נוסחי מקרא מגוונים. בחירבת קומראן נמצאו שולחנות כתיבה, מדפים ו-3 כסתות דיו, לצד כ-11 מקוואות טהרה, והתפילין – שאלו הקדומות בממצאים הארכיאולוגים (פסחים נ' II). בסרך היחד ו' 8-6 מצוין שבמהלך היום אחד מעשרה יושב ללמוד, וכולם לומדים שליש מהלילות; הוראות לימוד לילדים (כבית-ספר: סרך העדה א' 6-9); החיוב ללימוד הוא לכל אדם: 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' [החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 64-63); כללים מקפידים על הרמה: 'וכול אשר איננו ממהר להבין וכול אשר נקל בלשון או איש טרוד דבר לבלתי פצל דברו להשמיע ]...[לוא יקרא בספר התורה' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 26); 'אל ימש איש כהן מבונן בספר ההגי̇ על פיהו ישקו כולם‏ ואם אין הוא בחון בכל אלה ואיש מהלוים בחון באלה ויצא הגו̇רל לצאת ולבוא על פיהו כל באי המחנה' (שם, עמ' 48). להלן דוגמאות של מסורות חז"ל על סופרים התואמות בקירוב לעדת קומראן: 'מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא ]החלו החכמים להיות כמו הסופרים[ וספריא כחזניא, וחזניא כעמא וארעא' (סוטה מט' II);תוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב), והן במדויק כברית דמשק יא' 6-5; מידת 10 גרגרים בלקט ועוללות מקורה בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 32) ושרידיה במשנה פאה, ו-1 מ-30 לזית לדעת בית שמאי בתוספתא תרומות ה' ג'.

^[36] בתחילת המאה ה-19, טרם מציאת מגילות קומראן, ביקשו מספר חוקרים לזהות את החסידים עם האיסיים, ראה: פראנקל, 1846; גייגר, 1871; קושלר, 1920. ביכלר, 1922, הכחיש טענותיהם. לכאורה מגמה זו היתה אמורה להתחזק עם מגילות קומראן.

^[37] ישנה הצעה שאיסור זה קיים גם בברית דמשק יא' 4: 'אל יתערב איש מרצונו בשבת'.

^[38] כך גם ההוראה בשמות יט' 10 לקראת מתן תורה בהר סיני: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם'. להרחבה ראה: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 162. בספר הזוהר נותרה מסורת חלקית של איסור עלייה לקבר בשבת.

^[39] כמפורט לעיל בהערה 34.

^[40] למשל: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל' (פשר לתהילים ב' 11-10). הערצת העוני רווחה בחז"ל ובנצרות.

^[41] מלחמות ב' ח' ה'. אין תיאורי זמן תפילה ועבודה במגילות, והתיאור הקרוב ביותר הינו: 'ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות‏ <חליפות‏> איש לרעהו והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (סרך היחד ו' 8-6 [החיבורים העבריים א', עמ' 220]. עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית).

^[42] אפשר להבין אמירה זו בכמה משמעויות: 'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת, לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם. אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּראה 'חוֹטְאִים', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו' 11) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ"'. לניתוח הנזירות ראה: הרמן, החסידים ומשנתם, עמ' 49-47.

^[43] 4Q174 ג' 13-1 (כונתה תחילה4Qflorilegium; החיבורים העבריים ב', עמ' 289): 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה'; סרך היחד ח' 4-10: 'ובתכון העת בהיות אלה בישראל נכונה עצת היחד באמת למטעת עולם בית קודש לישראל וסוד קודש קודשים לאהרון עדי אמת למשפט ובחירי רצון לכפר בעד הארצ ולהשב לרשעים גמולם. היא חומת הבחן פנת יקר בל יזדעזעו יסודותיהי ובל יחישו ממקומם מעון קודש קודשים לאהרון בדעת כולם לברית משפט ולקריב ריח ניחוח ובית תמים ואמת בישראל להקם ברית לחוקות עולם והיו לרצון לכפר בעד הארצ ולחרוצ משפט רשעה'; סרך היחד ט' 6-3: ''בהיות אלה בישראל ככול התכונים האלה ליסוד רוח קודש לאמת עולם לכפר על אשמת פשע ועמל חטאת ולרצון לארץ מבשר עולות ומחלבי זבח ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק ותמים דרך כנדבת רצון. בעת ההיאה יבדילו אנשי היחד בית קודש לאהרון להיחד קודש קודשים ובית יחד לישראל ההולכים בתמים'.

^[44] 'תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן. ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרשה'.

^[45] 'אל ישא ואל יתן לבני השחת כי אם כף לכף' (ברית דמשק יג' 15-14 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 48]).

^[46] ראה למשל: אופנהיימר, חבורות שהיו בירושלים.

^[47] שמחות יב' (וחלקית במגילה ג' ח'): 'כך היו חבורות עושין בירושלם: אלו לבית האבל ואלו לבית המשתה, אלו לשבוע הבן ואלו ללקט עצמות, לבית האבל ולבית המשתה - בית המשתה קודם. לשבוע הבן וללקט עצמות - לשבוע הבן קודם. אבל חסידים הראשונים היו מקדימין לבית האבל מלבית המשתה'. אופנהיימר, חבורות שהיו בירושלים, עמ' 189, וספראי, משנת החסידית בספרות התנאים, עמ' 152, כבר עמדו על הזיקה בין החבורות לחסידים הראשונים, והניחו שהחסידים הראשונים והחבורות פעלו בסוף ימי הבית השני.

^[48] תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג': 'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. ברית דמשק י' 3-2: 'אל יאמן איש על רעהו לעד עובר דבר מן המצוה ביד רמה עד זכו לשוב'. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה. רבין, היחד החבורה והאיסיים, הקביל את הפרושים לעדת קומראן בהקפדה הדומה של 'חברים' הידועים מספרות חז"ל. להרחבה: ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296; אופנהיימר, חבורות שהיו בירושלים.

^[49] 'ועל זאת חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו לילה והיו עוסקין בתורה ואומרים: נבוא לנחול ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני עולמים... ר' שמעון כך אמר בשעה שהתכנסו החברים באותו לילה אצלו: נבוא לתקן תכשיטי כלה למען תימצא מחר בתכשיטיה ומתוקנת למלך כראהי' (זוהר בתרגום מארמית, פרשת 'אמור', ויקרא כג' 15). הזוהר מתוארך במחקר מאוחר לימיהם של חז"ל.

^[50] 'ועתה לעומת כל האמור, אתאר את עצרתם של אלה המקדישים את עצמם ואת חייהם למדע ולעיון באמיתות היקום על פי תורותיו הקדושות של משה הנביא. ראשית כל, אלה מתוועדים מדי שבעה שבועות, מכיוון שהם נותנים יקר לא רק למספר שבע הפשוט בלבד אלא גם לחזקתה של שבע. כי יודעים הם כי צניעות ובתולי עולם נועדים למספר זה. חג זה – אקדמה הוא לחג הגדול ביותר, שזכה במספר חמישים [היינו חג השבועות]. סעדיה גאון בחיבורו: 'כתאב אל-תמייז' הביא בשמו של פילון את שני המועדים של התירוש והיצהר. ביתא ישראל שומרת על חג הסיגט, 50 יום לאחר יום הכיפורים.

'ואחרי הסעודה מקיימים הם את ליל השימורים הקדוש. וזה דבר ליל השימורים: הכל קמים ממקומם ובאמצע המשתה מתהוות תחילה שתי מקהלות, אחת של גברים ואחת של נשים. כמנחה וכמנצח לכל אחת מן המקהלות נבחר החשוב שבחבורה והמיטיב לדעת זמר. והם שרים פיוטים רבים לשבחו של אלוהים, העשויים במשקלים ובלחנים רבים, עתים כולם כקול אחד, עתים כששתי מקהלות ערוכות זו כנגד זו בהרמוניה, ובתנועות ידיים ותנועות ריקודים הם מתווים את המקצב. ובדבקות רבה הם מבצעים פעם את שיר התהלוכה, פעם את שיר העמידה, ואת הבתים והבתים שכנגד של המחול. ולאחר שכל אחת מן המקהלות חגגה בפני עצמה, צולחת עליהם הרוח האלוהית במלוא עצמתה, כמו בחגיגות הבאקכיות, וברון יחד מתמזגות שתי המקהלות למקהלה אחת, זכר לאותה מקהלה מצורפת שקמה בימי קדם על ים סוף נוכח נפלאות אלוהים שנתרחשו שם...' (כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי [תרגום לעברית: יהושע עמיר], הוצאת מגנס, תשל"ה, עמודים 46-45). כאן גם למדים שנשים היו שרות בנפרד לצד גברים.

^[51] 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'. יודגש כי מגילות שונות מתארות את המקדש ועבודת הכוהנים, ולמשל מגילת הנחושת מתארת אוצרותיו.

^[52] כנראה כיוון שחוני היה יקר לעם. השוה: 'הֲ‍יוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה, חַי יי אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה' (שמואל א' יד' 45).

^[53] 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'. גם פשר נחום ב' 8 מתאר כך את אפרים דורשי החלקות: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים', אך לעניות דעתי היא מכוונת למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית.

^[54] על הניסיונות לראות בו חבר בכת האיסיים ראה ספראי, בימי הבית, עמ' ‏502–‏504, ונימוקי הנגד שהביא שם. על הצעה מחקרית נשכחת לזהות את חוני עם מורה הצדק הנזכר במגילות קומראן ראה שירר (ורמש-מילר), היסטוריה א', עמ' ‏235, הערה 6.

^[55] שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראה על ויקרא ה' 1). כנראה אלו גם דברי החסידים נשמרו כביקורת במשנה חגיגה א' ח': 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו', וזוהי גם דעתו של איסי בן יהודה (ראה פרקון עליו בהמשך), בניגוד לדעת חכמים: 'איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים' (נזיר כג'). קרובה הלכת עדת קומראן האוסרת כתיבת שם יי שאינה לצורך/בקדושה: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ‏[ ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו‏ [ ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). להרחבה ראה: שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'; חנוך סט' 26-15.

^[56] הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות; יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים. במשך שלוש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים. מענין שגם יוספוס לא ציין שהלכות האבות ממשה הן המשנה, ובאמירה כוללנית יהיה נכון לומר שהמשנה יותר דומה למסורות קומראן מאשר לפרושים הראשונים.

^[57] 'מן האיסיים ומנחם שמו, שהכל היו מעידים על מידותיו הטובות והיפות באורח חייו, וגם כי ניתן לו מאת אלוקים לדעת עתידות מראש' (קדמה”י טו' 372-9). על כך ראה: קנוהל, בעקבות המשיח, עמ' 108-100.

^[58] ראה למשל: ביצה כ'; כריתות ו' ג'; נעם, בית שמאי וההלכה הכיתתית.

^[59] 'למאותו יום הוסיף לכבד את האיסיים כולם' (קדמה"י טו' י' 5).

^[60] ופעם אחת בייתוסים! על כך ראה: ידין, מגילת המקדש, עמ' 97; רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.

^[61] ספראי, חסידים ואנשי מעשה, טען למשל שהחסידים המתוארים בחז"ל הם חוג נפרד אך קרוב אליהם.

^[62] זיהוי הראשון של 'חֲסִידִים' עם האיסיים מופיע בספר יוסיפון שמיוחס להיסטוריון והסופר יוספוס פלויוס, ואילו המחקר מתארכו למאה ה-10 לספירה. יש לציין שר' עזריה מן האדומים רשם את האייסים כ'איסיאי' בספרו 'מאור עיניים'.

^[63] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ'. ראה: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים (ראה גם דברי הימים ב' טז' 12).

^[64] רופא, מה היה שמם של האיסיים.

^[65] בעל שמות רבים, עיקריהם: יהודה איש הוצא (עיר בבל שממנה עלה הידועה גם כ"הוצל"), יוסי קטנותא, יוסף הכהן, 'אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל' (נדה לו' ב'), וראה הצעות נוספות במאמרו של מרדכי הכהן, 'תולדות התנא איסי בן יהודה', סיני לד' (תשי"ד), עמ' רלג-רמ, כגון: רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי, יוסי בן קצרתא, רבי יוסי החסיד. הכהן הזכיר רק בנגיעה כי הוא קרוב לאיסיים.

^[66] סוטה ט' טו', וכן סוטה מט': 'ולמה נקרא שמו "קטנתא" — שהיה קטנתא של חסידים, כלומר, היה מקטנם ואחרוניהם של החסידים'.

^[67] נדרים פא'; ירושלמי שביעית פ"ח ה"ה; ירושלמי נדרים פ"יא ה"א. גם 'ריש לקיש היה מציין מערות של חכמים' (ב"מ פה' II).

^[68] 'יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין (התחבא במעשה שלושה ימים) מיקום על הדין טעמא (רצה לעמוד על טעם הדבר) מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי רבי יוסי בן חלפתא, אמר ליה: אית לי טמי' במערתא תלתא יומין, מיקום על הדין טעמא: מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? קרא (רבי יוסי) לרבי אבא (אוורדימוס) בריה, אמר ליה: הדין טעמא מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א"ל (יהושוע כא') "תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ". תהיינה עיר - ואחר כך מגרשיה סביבותיה. אמר ליה (רבי יוסי ליהודה איש הוצל): מי גרם לך? (שלא ידעת זאת) דלא ילפתה עם חבירך (שלא למדת עם חבריך)'. סיפור מקביל בשינויים יש בנדרים פא'.

^[69] בבא מציעא צב': 'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר'. ככל הנראה, הלכה זו נמצאת במגילת קומראן 159Q4: 'השדה יוכל בפיהו ואל ביתו לוא יביא להניחו'. הספק נוכח הקטיעות לפני ואחרי שורה 5 זו – ראה: החיבורים העבריים ב', עמ' 24. בחז"ל התנגדו להצעתו ופירשו אותה אחרת, אך גם יוספוס מסר הלכה זו (קדמה"י, מהדורת שליט, ירושלים ותל-אביב תש"ד, ד', כ"א, עמ' 234). על כך ראה: יהורם לשם, בביאת כל אדם הכתוב מדבר, עקבות פרושיים, חסידיים וכיתתיים ביסודה של הלכה.

^[70] 'זכורין לטובה ולב(רכה) כל הקהל הקדוש שהחזיקו ועשו... הש(ני)ה של שבוע... (שנת) ארבעת אלפי(ם) ו... מאות ו... שנה משנברא העול(ם)... לי בו יהי של(ום) על המקם הזה'.

^[71] 'אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת'.

^[72] סוכה נב' II. לניתוח ראה: הרמן, החסידים ומשנתם, עמ' 188. פשר חבקוק ב' 9-7 מציין את מורה הצדק ככוהן: 'בשומעם את כול הבאות על הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל בלבו בינה לפשור את כול דברי עבדיו הנביאים'.

^[73] יבמות ס' II. ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34, שו' 15-10): 'אל יבא איש [אשה בברעצ בע]ם הקודש אשר ידעה לעשות מעשה מבדבר ואשר ידעה לעשות מעשה [בבית] אביה או אלמנה אשר נשכבה מאשר התארמלה וכול [בת אשר יצא] עליה שם רע בבתוליה בבית אביה, אל יקחה איש כי אם [יבקרו]ה בראהת נשים נאמנות וידעות ברורות ממאמר המבקר אשר על [כל אנשי המחנה] ואחר יקחנה ובלוקחו אותה ועשה כמשפטן ויגידו ועו'.

^[74] הדרום מאופיין בהקפדה על גבוהה יותר, למשל: כמות המקוואות (כ-30) וסמיכותם לבתי הכנסת, ועד לביטול טומאת קרי לתושבי הגליל בגלל הצינה ('בְּנֵי יְהוּדָה גְּמִירֵי מֵחַד רַבָּה, נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. בְּנֵי גָּלִיל, דְּלָא גְּמִירֵי מֵחַד רַבָּה, לֹא נִתְקַיֵּם תּוֹרָתָם בְּיָדָם' [עירובין ה']); כתובות בעברית (לעומת יוונית בגליל); קהילות כוהנים בדרום.

^[75] כגון: 22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם. ראה: עפשטיין, מדרש תדשא; מבוא.

^[76] 'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים'.

^[77] יבמות מט' II. גיטין ס' II; תמורה יד' II.

^[78] ירושלמי, עבודה זרה ב' מא': 'מעשה בחסיד אחד שהיה מגלגל (כנראה: מלגלגל) בגילוים ולקח בדלקת וראה אותו יושב ודורש ביום הכיפורים וצלוחית של מים בידו'.

^[79] שמואל ספראי עסק בדמות החסיד וסבר שחוג החסידים היווה זרם נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם. כך הוא מציין את קרבתם היתרה לאלוקים המתבטאת בדימוי השכיח כ"בני בית" לפניו את ייחודה של אמונתם המוחלטת בכך שזכותו של האדם מגנה עליו מכל רע אפשרי, את מעשי החסד המרובים שלהם ואת כוח תפילתם. במאמרו: 'חסידים ואנשי מעשה', עמד ספראי על אפיונים ייחודיים נוספים של דמות החסיד. העניות היא אחד מקווי האופי שלו, כאידיאל. ספראי מייחס תפיסה זו לבן האי האי: 'לפום צערא אגרה' (אבות ה' כה'ניתוח החסידים בבית שני ובחז"ל נסקרו ונותחו על ידי מנחם בן שלום, חסידות וחסידים; אך רגב, חסידות וחסידים לפי אפרון, הראה את המגמתיות לייחוס חסידות לפרושים והגישה הבלתי מתקבלת של אפרון לתיארוך המגילות; ראה גם: הרמן, החסידים ומשנתם; הר, החברה היהודית: החסידים.

^[80] להרחבה בעניין, ראה: ספראי, 'ישו והתנועה החסידית'. יוזכר בנפרד שמעון כייפא שהתקדש גם בנצרות: אף שמדובר בחסיד מאוחר שאין לו קשר ישיר למגילות, הוא מהווה דוגמה מרתקת לכך שהוא הוזכר בספר רבני מקובל (אוצר מדרשים, ספר אליהו א׳) כחסיד קדוש בעל מופתים, ואילו בנצרות הוא הוכר כיהודי שהתנצר והתקדש. לפירוט בעניינו, ראה: גרמון, תולדות הזמן, עמ' 222-220.

^[81] נזכרת בראשית חכמה; ב"כ הל' סופרים; ירושלמי ברכות י' ח' (יד ע"ד); ספרי, דברים מח'. ראה גם פירוש הרשב״א: 'כן שנויה באגדת (במדרש) שמואל, במגילת חסידים מצאו כתוב 'אם תעזבנה יום יומים תעזבך', ובירושלמי תרומות סוף פ׳ האשה וב״ר פצ״ד מייתי לה בשם משנת חסידים. וכן כתוב בבן סירא (כ״ח ה׳)'.

^[82] 'מגילת חסידים: אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו'. מקבילה במסכת דרך ארץ זוטא פ"ב, אך ללא ציון שזוהי מגילת חסידים.

^[83] סוכה ה' ד' (ובברייתות): 'חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת'; סוטה ט' טו'.

^[84] 'ניגונם מלוונ תנועות ידיים וריקודים, ונפכמים ונלהבים הם נבצעים עתים את שירות התהלוכה, עתים שירות העמידה והסיבובים אנה ואנה ההוגים במחול' (על חיי העיון 84).

^[85] את הקצה השני מסמל שמעון בן יוחאי שהתרחק ממעשי חסד, מתוך רצונו להתמסר כולו ללימוד התורה, וכן דרש: עם הארץ – אפילו חסיד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן, ארור הוא לאלוהי ישראל' (פרקא דרבנו הקדוש, בבא דארבעה). בכל אופן, עת קומראן למדה ודרשה על חבריה: 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים' (ברית דמשק ו' 3-2), התואם לפרקי אבות: 'וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד'.

^[86] 'רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת'. מתי כג' 7-1: 'אָז דִבֵּר יֵשׁוּעַ אֶל הֲמוֹן הָעָם וְאֶל תַּלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֺשֶׁה. לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֺאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים. הֵם קוֹשְׁרִים מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם; וְעוֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם כְּדֵי לְהֵראהת לִבְנֵי אָדָם, בְּהַרְחִיבָם אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּבְהַאֲרִיכָם אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם. אוֹהֲבִים הֵם אֶת מוֹשַׁב הָרֺאשׁ בַּסְּעוּדוֹת וְאֶת הַמּוֹשָׁבִים הָרִאשׁוֹנִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבִרְכוֹת שָׁלוֹם בַּשְּׁוָקִים וּלְהִקָּרֵא 'רַבִּי' עַל יְדֵי אֲנָשִׁים'.

^[87] 'א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידיך'.

^[88] להוציא אמירות בודדות, כמו צוואת יוסף י' 2-1 שמציינת שעל מי שצם לכבוד ה', ה' יאהבו וישכון בקרבו.

^[89] ראה: ספראי, ישו והתנועה החסידית, ג'.

^[90] ראה: שיפמן, הלכה בכת מדבר יהודה, עמ' 135-90.

^[91] לא פגעו בנחשים ועקרבים בניגוד לדעת חכמים (שבת קכא' II), למרות שבמקור אחר חז"ל קיבלו את דעתם ואסרו על הריגת כינה יב'); משכב ברביעי ולא בשבת (נדה לח'); החמרה על מחשבת מלאה בשבת (ירושלמי שבת טו' ג' טו'); מצוין שרבי יוסי הכוהן החסיד מסופר שהקפיד ביותר על השבת. אליעזר בן יעקב החסיד אסר רכיבה בשבת (סנהדרין מו') כיובלים נ' 12.

^[92] ראה סעיף 3.3 לעיל.

^[93] קטע 2 טור ב' + קטע 4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 132, 'ימות המשיח').

^[94] ברכות ה' ה'; חגיגה יא'; ברכות לד';

^[95] ירושלמי תרומות ח' ד'.

^[96] להלן מספר דוגמאות:

מגילת תהילים מקומראן (11QPsa יט' 16-14; כד' 14-13).
מלאכים ותפילות כאלו רווחים בסיפורי הקדמונים, בטוביה ובמגילות הכיתתיות.
מגילת 4Q560 ובה שמות רוחות ומחלות, תוך הציון "(שם) זכר ו(שם) נקבה", המלים הנרדפות "אשא ועריה" (=חום וצמרמורת, היינו: מלריה) וכן "אומיתך רוחא" (=השבעתיך הרוח).
מזמורי הגנה במגילות : 4Q510, 4Q511.
‎11Q11 :11QapocrPs (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 344).
‎4Q444 :4QIncantation (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 182 - רוחי רשעה).
:8QHymn (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 246 - השבעה).

דוגמה מקראית להשפעה שלילית של עבירת הספירה מובאת בשמות ל' 12: 'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיי בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם'. מגילות המכונות 'ברכות וקללות'. כבר נח התפלל להרחיק את הרוחות המזיקות (ילדיהם של הענקים עם בנות האדם) לבני האדם, ותפילתו נענתה – נשארו רק עשירית (היובלים י' 8); מסורת דומה ב'דברי הימים של ירחמיאל'. כ' 28 נאמר: 'ותתגער מננה רוחא דא באישתא' (ותגורש מאתנו הרוח הרעה הזאת); במגילה המלחמה (או"ח) יד' 10 כתוב: 'ורוחי [...] לו גערתה מ[פנינו]'. השוה: 'יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו' (סוכה נב' II). להרחבה ראו: פלוסר, תפילות אפוטרופאיות, עמ' 205-194; אשל, האמונה בשדים בספרות היהודית מימי הבית השני; ג'קובס, תרופה מאגית ב-11Q11; נוה, על ספרי מרשמים מאגיים יהודיים בימי קדם.

במגילה חיצונית לבראשית

^[97] כדוגמאות אלו:

חנינא בן דוסא: מורה על החומץ להדליק נר כשמן (תענית כה'); מגרש רוח רעה מענייה (יחובי תנאים ואמוראים, מהדורת מימון, ירושלים תשכ"ג, עמ' תלח'); מרפא את בניהם של רבן גמליאל ויוחנן בן זכאי (ברכות לד' II; ירושלמי ברכות פ"ה ט' ע"ד).
חוני המעגל מוריד גשמים כרצונו (תענית ג' ח')
נחשים שמכישים חסידים - מתים (תוספתא ברכות ג' ח']
פנחס בן יאיר גוזר על הנהר לעצור (חולין ז')

לפי חז"ל אסור להתרפא בדברי תורה, אך להגן מותר (בבלי שבועות טו' II); בפסיקתא דרב כהנא מצוין שמשה אמר את תהילים צא' יחד עם המזמורים צ'-ק' בעת חנוכת המשכן, וכך הביא לכליית המזיקים מהעולם. יש לציין שכך מתואר גם ישו, לצד הקבלות לחסידות – להרחבה, ראה: שמואל ספראי, 'ישו והתנועה החסידית'.

'יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין (התחבא במעשה שלושה ימים) מיקום על הדין טעמא (רצה לעמוד על טעם הדבר) מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי רבי יוסי בן חלפתא, אמר ליה: אית לי טמי' במערתא תלתא יומין, מיקום על הדין טעמא: מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? קרא (רבי יוסי) לרבי אבא (אוורדימוס) בריה, אמר ליה: הדין טעמא מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א"ל (יהושוע כא') "תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ". תהיינה עיר - ואחר כך מגרשיה סביבותיה. אמר ליה (רבי יוסי ליהודה איש הוצל): מי גרם לך? (שלא ידעת זאת) דלא ילפתה עם חבירך (שלא למדת עם חבריך)'. סיפור מקביל בשינויים יש בנדרים פא'.