פירוש קטעים בספרות החוכמה מקומראן
ב. פירוש קטעים והקבלות משחקי לשון: 5
6. הערצת החוכמה, החכמים והכוהנים: 13
א. מבוא:
בין מגילות קומראן ישנן מגילות שזכו להגדרה 'ספרות החוכמה'; בהגדרתה המצומצמת אלו המגילות המכונות 'רז נהיה'/'מוסר למבין' (ובאנגלית: 4QInsruction)[1] ומגילות חוכמה/רזים/משכיל שונות,[2] כאשר יש להן מקבילות ודרשות דומות בספרות הכיתתית של מורה הצדק: ברית דמשק, הסרכים, הודיות ומזמורים. בהגדרה הרחבה של ספרות החוכמה בקומראן, היא כוללת ספרים סמי-חוכמתיים, כמו: צוואות השבטים (שכמה מהם שרדו בקומראן),[3] לצד צוואות וחיבורים נוספים המיוחסים לקדמונים,[4] ובן סירא - ששני קטעי פרקיו נמצאו במגילות.[5]
בספרות בית שני ישנם עוד כמה ספרי חוכמה, ביניהם אציין שני ספרים חיצוניים שאינם, או לפחות לא שרדו, בין מגילות קומראן[6] - חוכמת שלמה[7] וברוך החיצוני. גם ספר משלי אחיקר נכלל בהגדרה זו, ולפי ספר טוביה (שכן נכלל במגילות קומראן, וכולל קטעי מוסר וחוכמה),[8] והוא אחיינו של טובי האב.
ספרות החוכמה המקראית הקלאסית כוללת את משלי, קהלת ואיוב. משלי מאופיין על פי רוב בפתגמי חוכמה ומוסר בפסוקים יחידים ונפרדים (זולת יחידות בודדות), קהלת עוסק יותר בשאלות פילוסופיות, ואיוב דן בתורת הגמול בספרות מליצית. שלושתם מאופיינים בפתגמים קצרים, וכך גם בספרות המצרית והבבלית הקדומה.[9] בן סירא כבר מחבר פתגמים קצרים ליחידות נושאיות, ובספרות החוכמה מקומראן יש יחידות כאלו לצד חטיבות ארוכות ומורכבות יותר.
ייחודיות מגילות 'רז נהיה':
מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' כוללת המלצות חוכמה המכוונות למסגרות שונות, כמו בעלי נחלה, יחס לאשה, הלוואות, חכמת ידיים.[10] חלקן מנוגדות לכאורה לחלק מתיאורי שיתוף ההון והרכוש (והנזירות) של עדת קומראן והאיסיים.[11] במקביל, אין בספרות זו את רוב המוטיבים של הספרות הכיתתית (ארגון, פולמוס, מטבעות לשון, תקנות, אידאולוגיה ועוד).[12] משכך, מקובל שספרות החוכמה הקומראנית אינה כיתתית, ומשויכת לזרם קדום לעדת קומראן.[13]
משמעות עיקרון חקירת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' היא ידיעת האמת וההבחנה בין הטוב והרע יחד בעזרת ידיעות הטבע וההנהגה האלוהית, וזאת מהתבוננות ב'קדמוניות' והסקת לקח העבר על סוד העתיד להתגשם או להתגלות.[14] לשון אחר, כדי ללמוד על 'האחרונות' יש להתבונן ב'ראשונות', כלומר ללמוד מן העבר.[15] עיקרון זה קיים מפורשות וברמיזות חוזרות במקרא, כגון: 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ' (שירת משה, דברים לב' 7). מעניין להשוות זאת גם להגיגים מודרניים שציינו זאת בדומה בלשונם.[16]
הסקה של תובנות מעצם הלימוד והעיסוק בחוכמה מודגשת בפתיחת ספר משלי: 'לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה... לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה; לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח; וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה', ובכלל בתנ"ך.[17] בפרפרזה גם במגילה 4Q298 קטע 4-3, ב' 5, 10-8: 'ה[סיפו לק]ח... הו[סיפו ד]עת[ י]מי תעודה[18]... בעבוד תבינו בקץ עולמות ובקד[מ]וניות תבינו לעדת'. התבוננות בתנ"ך כדי ללמוד לא לחזור על אחרים מובאת בממ"ת ג' 24-23 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211): 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל, והתבנן במעשיה, שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה, היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה', וניתן להשוותה לבן סירא ב' 19, מט' 25: 'מחוה (=מודיע) חליפות ונהיות ומגלה חקר נסתרות... עד עולם הגיד נהיות, ונסתרות לפני בואן', שמהווים ביטוי לשון קרובים לעניינינו.[19]
אפשר שחוכמה זו הינה סוד[20] שמיועד לנבחרים: 'סוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם' (תהילים כה' 14), שמקורן כבר במהותן של נבואות המקרא: 'עד עולם הגיד נהיות, ונסתרות לפני בואן' (בן סירא מח' 25 על ישעיה). מידע גנוז זה מיועד להיות בסוד ממי שאינו ברמה ובחברה זו, כך כבר לפי משלי כה' 2 ובן סירא ג' 18: 'כְּבֹד אֱלֹהִים, הַסְתֵּר דָּבָר'; 'בנפלא ממך בל תדרוש, ובמכוסה ממך בל תחקר, רב לך באשר חלק לך ה' אלוהיך', שאולי הם מפרשים את דברים כט' 28: 'הַנִּסְתָּרֹת ליי אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'.
למרות שהעיקרון הנ"ל די ברור, עדיין לוטה בערפל מהם בדיוק ה'קדמוניות' שמהן ניתן ללמוד? האם הכוונה רק מחוכמה ודוגמאות מקראיות או גם מספרות כיתתית/סודית נוספת?[21] האם הסקת המסקנות הינה בלימוד עיוני פשוט/ישיר, או צריך גם מעין 'סיעתא דשמיא'' או אף רוח הקודש כדי להקישן? האם צריך גם כלי עזר נוספים, כמו: ידיעות אסטרולוגיות ופיזונומיות?[22] הדברים תלויים גם בפירוש מונחי יסוד רוחניים/מופשטים הרווחים במגילות אלו, כמו: תיכון, גורל, מולד, אוט.[23]
1. דוגמאות של 'רז נהיה'
'רז נהיה דרוש והתבונן בכל דרכי אמת וכל שורשי עולה תביט ואז תדע[24] מה מר לאיש ומה̇ מתוק לגבר' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 15-14]); 'יומם ולילה הגה ברז נהיה ודרוש תמיד ואז תדע אמת ועול חכמה [ואול]ת... בכל דרכיהם עם פקודתם לכול קצי עולם ופקודת עד ואז תדע בין [טו]ב ל[רע] כ[מעשי[הם] כיא אל הדעות סוד אמת וברז נהיה פרש את אושה ומעשיה... [בכול מ]עשיו אלה שחר תמיד והתבונן [בכו]ל תוצאותמה ואז תדע בכבוד ע[וזו ע]ם רזי פלאו וגבורת מעשיו... (חוכמת רז נהיה א' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148, שורות 25-24, 27-25, 31-30); 'וברזי עד לא הבטתם ובבינה לא השכלתם [...] כי לא הבטתם בשורש חוכמה' (4Q300 קטע 1.א'-ב' ש' 3-2).
המסר בקטעים אלו מזכיר את יהושע א' 8: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", כאשר לשון "הגיה" בפסוק זה מזכירה את ספר ההגי/ו בשלוש מגילות הכיתתיות,[25] אך אין בידינו להכריע מהו אותו ספר (כאשר סביר שמגילות רבות כלל לא שרדו והגיעו לידינו, כך שמסקנותינו חלקיות ומוגבלות).
בקטע הראשון יש הוראה לעיין במקור הרוע ("שורשי עולה"), שזה לכאורה בניגוד לישעיה לג' 15: 'אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'; ולתהילים לד' 15: 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ', ואף לכמה אמירות במגילות, כמו 'עורון עינים וכבוד אוזן קושי עורפ וכיבוד לב ללכת בכול דרכי חושכ וערמת רוע' (סרך היחד ד' 11). התוצאה של אי-הבחנה זו מובאת בחוכמת 'ספר הרזים' 1Q27 קטע 1 שורות 4-3 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130, ש' 6-3): 'ולוא ידעו רז נהיה ובקדמוניות לוא התבוננו ולוא ידעו מה אשר יבוא עליהמה ונפשמה לוא מלטו מרז נהיה ו֯זה לכם האות כי יהיה בהסגר מולדי עולה יגלה הרשע מפני הצדק כגלות [ח]ו̇שך מפני אור'.[26]
ב. פירוש קטעים והקבלות משחקי לשון:
רוב מגילות החוכמה בקומראן קטועות מאוד, ולצד העובדה שהן מאופיינות במיעוט ציטוטים ופרפרזות מקראיות (יחסית לחלק מהמגילות האחרות), גם ההדרתם קשה יחסית. לפיכך אדון להלן בקטעים כמעט שלמים, כאשר יש בהם גם קשר ואולי אף המחשת המסר של 'רז נהיה':
2. תוכחה עצמית ועני בריבך
מגילת מוסר וחוכמה 'ב. בין איש לרעהו' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152, ש' 16-12):
'היה בעל ריב לחפצכה, ואיש [תוכחות] לכול נעוותכה (עוונותיך). דבר משפטיכה כמושל צדיק. אל תקח [לשונכ]ה, ואל תעבור על [פש]עיכה. היה כאיש עני בריבך, משפטכ[ה מרצונכה] קח, ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה, כיא לפני אפו לוא יעמוד כול ומי יצדק במשפטו, ובלי סליחה איכה [יקום לפניו כול]'.
פס' 13-12 מורים על תוכחה עצמית, ללא תוכחה חיצונית של הזולת (שמובאת בשורה 4 לפני כן),[27] כלומר חשבון נפש אישי. הסיומות מוארכות כסגנון רווח בקומראן, בעיקר במגילת המקדש, כנראה מבטאים את ההגהה של האל בגוף ראשון – כמו בשירת הים.
ביטוי לשון קרובים וכפלי לשון:
במשלי (ובחז"ל[28]) חוזר ומודגש המסר של אהבת התוכחה, אך לרוב מדובר על תוכחה של הזולת. פסוק מעניין עם קושי פרשני להבנת מי הצד המוכיח והמוכח,[29] או שמא יש בו דו-משמעות מכוונת: 'אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף - פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא' (משלי כט' 1).
האמור בשורה 13 'דבר משפטיכה כמושל צדיק' קרוב ואולי אף משתמש בשמ"ב כג' 3: 'אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל: מוֹשֵׁל, בָּאָדָם צַדִּיק, מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים'. פסוק זה קשה לפירוש, הן מעצם ניסוחו ופיסוקו, אך כנראה שניהם מכוונם כי צדקתו של האדם תלויה ביראת השמיים שלו, דבר שמובא בסיפת הקטע הנדון בהרחבה ונימוק. דימיון נוסף הוא ששניהם כוללים כנראה את העיקרון המובא בניסוח פשוט במשלי לא' 9-8: 'פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם; אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף. פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק; וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן', ורומז לברכת משלי טז' 10: 'קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ, בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו'.
ה'עני בריבך' שבפס' 14 הינו העניו-הצנוע באופיו, ולא העני-רש-אביון בממונו, כפי ששמה הנרדף של עדת קומראן הוא 'עדת האביונים'.[30] אמנם במגילות החוכמה יש מספר פתיחות של 'אביון אתה' ומונח 'ר(א)ש', שמשמעותו דלות כלכלית. משמעות זו עולה מההקשר בהמשך הפסוק המורה על בקשה בצורה עדינה ומנומסת, אף כשמדובר על עניין גדול וחשוב לאותו צד. התנהגות כזו מאפיינת כמה מגיבורי המקרא, כשהראשון מבניהם הוא אברהם אבינו שענה לבורא: 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח' 17); 'מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי' (שם טו' 2). לפי היובלים יט' 5-3, ניסיונו העשירי של אברהם[31] היה קרוב ביותר לאמור במגילתינו: 'וננסה אותו אם יהיה ארוך רוח או אם ידבר בקוצר אפיים, וימצא גם בזה בוטח ולא הזדעזע. כי דיבר באורח רוח עם בני חת לתת לו מקום לקבור מתו בתוכו. ואלוהים נתן לו חן לפני כל רואיו, ויבקש בענוה מאצל בני חת ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נגד ממרא, היא חברון, בארבע מאות כסף', וכך אף השיח שלו עם בני אדם ולא עם האל.[32] גיבורי תנ"ך נוספים מאופיינים בצניעות ריבם, כפי שמסכם יפה מדרש תהילים, שוחר טוב כב' 15: 'משה ואהרן אמרו "וְנַחְנוּ מָה" [שמות טז' 7]. דוד אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" [תהילים כב' 7]. שאול אמר "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי" [שמ"א ט' 21]. גדעון אמר "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה' [שופטים ו' 15]". צניעותו של משה מאופיינת בעיקר ביחס אל עצמו, החל מהערכתו העצמית שאינו ראוי להנהגה (שמות ג', השווה למשלי כו' 16),[33] או כאשר מבליג על דברי מרים ומשפיל פניו ברוב המחלוקות עם העם.[34] ייתכן והפשט של 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' (דברים טז' 20) הוא בדרכי צדק, ולא 'כל האמצעים כשרים' – עיקרון הדומה לדרך העדינות הכללית הבלתי-דורסנית שדרכה ביטחון ואמונה: 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים, אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ' (תהילים מו' 11).
האמור בשורה 15: 'ואז יראה אל ושב אפו' קרוב ללשון ישעיהו ה' 20, 25: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר... עַל כֵּן חָרָה אַף יי בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה'. אמנם ביטוי זה מופיע בעוד כמה נבואות, אך כאן משולב עם עיקרון הדואליזם, אשר הינו אחד המאפיינים של עדת קומראן.[35]
אזכיר שני אמרות מחז"ל: '"הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב' 1) – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִיםּ' (סנהדרין יח'/בבא-מציעא קז' II); 'אָסְיָא אַסִּי חִגַּרְתָּךְ' (בראשית רבה כג' ס' ד'). בשניהם ישנם שימוש חוזר באותו השורש, ובשני אף הרופא המרפא, שמצלצל לנו עם התרגום לעברית של האיסיים,[36] לצד המשמעות של התֵרָאפּוֹיְטִים.[37]
בשורות 16-15 מצוין: 'ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה'. עיקרון דומה בחז"ל הוא: 'במידה שאדם מודד – בה מודדים אותו' (סוטה פ"א מ"ז). דרכו של מורה הצדק בחינוך העדה קרובה לסליחה האלוהית: 'והוא ייסר[38] את בניהם [ובנותיהם] וטפם [ברו]ח ענ̇ו̇ה̇ ובא[הבת חסד] ואל̇ יטור̇ לה[ם בקנאה ו]באף ועבר על פש֯ע̇י̇הם' (ברית דמשק יג' 19-17; קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49), אך גם לשיטת ה'עני בריבך' שצוינה מקודם.
'אל תקח לשונכה ואל תעבור על פשעיכה' (פס' 14-13):
בדומה להמשך ויקרא יט' 18: 'ואהבת לרעך כמוך', וכך דרכם של עדת קומראן בין חבריהם: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה ואהבת חסד לאיש'[39] (סרך היחד ה' 25-24), כוונת הקטע כי יש להוכיח אמנם אדם שחטא, אך להיזהר מהטיית הדברים בצורה הממעיטה טעויות וחטאים עצמיים של המוכיח, שהרי לרוב האשמה מתחלקת בין הצדדים (ובמונח המשפטי המודרני נקרא: 'אשם תורם'): 'יצדק כמוך הוא כי הוא' (פס' 5), כפי שהוגה בן סירא יט' 16: 'ומי לא חטא בלשונו'. במגילת סרך היחד ישנם עקרונות קרובים לקטע האמור, שלהם נקבעו, הלכה למעשה, עונשי הרחקה מהעדה: 'ואשר ישוב את רעהו בקשי עורפ ודבר בקוצר אפים לפ̇ר̇וע את יסוד עמיתו באמרות את פי רעהו הכתוב לפנוהי [והו]שיעה ידו לוא ונ{א֯}נעש שנה אח̇[ת' (טור ו' 25-27); 'ואשר יכחס במדעו ונענש ששה חודשים והאיש אשר יצחה בלו משפט את רעהו בדעהא ונענש שנה אחת ומובדל' (טור ז' 6-7). הוראות התנהגות דומים מצויים בחז"ל, כגון: 'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד' (ברכות ד' טו'); 'בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן תורה' (אבות דברי נתן א' ג'); 'שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם' (שם ה' 5); 'אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה' (חולין פט' א').
כך הוא נאומו המפורסם של יהודה ליוסף לשחרור בנימין (בראשית מד' 34-18), ונאום יפתח למלך בני עמון (שופטים יא' 27-12).
'עני בריבך' (פס' 14): במגילות החוכמה יש מספר פתיחות של 'אביון אתה' ומונח 'ר(א)ש', ומההקשר של פסוק זה ברי כי הכוונה לענו-צנוע, ולא לעני-רש-אביון. התנהגות מוסרית ואצילית בה הדרישה היא בצניעות מירבית תואמת לדרכו של אברהם אבינו בתשובתו לבורא: 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח' 17); 'מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי' (שם טו' 2). אך בעוד אלו מופנים לבורא, לפי היובלים יט' 5-3, זהו ניסיונו העשירי שאברהם עמד בו בהצלחה מול בני חת: 'וננסה אותו אם יהיה ארוך רוח או אם ידבר בקוצר אפיים, וימצא גם בזה בוטח ולא הזדעזע. כי דיבר באורח רוח עם בני חת לתת לו מקום לקבור מתו בתוכו. ואלוהים נתן לו חן לפני כל רואיו, ויבקש בענוה מאצל בני חת ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נגד ממרא, היא חברון, בארבע מאות כסף'.[40] גיבורי תנ"ך נוספים מאופיינים בצניעות ריבם, כפי שמסכם יפה מדרש תהילים, שוחר טוב כב' 15: 'משה ואהרן אמרו "וְנַחְנוּ מָה" [שמות טז' 7]. דוד אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" [תהילים כב' 7]. שאול אמר "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי" [שמ"א ט' 21]. גדעון אמר "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה' [שופטים ו' 15]". צניעותו של משה מאופיינת בעיקר ביחס אל עצמו, החל מהערכתו העצמית שאינו ראוי להנהגה (שמות ג', השווה למשלי כו' 16[41]), או כאשר מבליג על דברי מרים ומשפיל פניו ברוב המחלוקות עם העם.[42] ייתכן והפשט של 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' (דברים טז' 20) הוא בדרכי צדק, ולא 'כל האמצעים כשרים' – עיקרון הדומה לדרך העדינות הכללית הבלתי-דורסנית שדרכה ביטחון ואמונה: 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ' (תהילים מו' 11).
3. חקירת עדים
'איש שופט בטרם ידרוש, ומאמין בטרם [יחקור], אל תמשילהו ברודפי דעת, כי לא יבין משפטם – להצדיק צדיק ולהרשיע ר[שע]. גם הוא יהיה לבוז' (4Q424 קטע 3 ש' 3-1).[43]
האמרה מורה על תכונתו הראויה (בדרך השלילה) של השופט. התורה מצווה 'וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב' (דברים יג' 15, ומקבילה ביז' 4), אך אפשר שהכוונה היא בעניין עבודה זרה גרידא, שהיא ההֶקְשׁר במקורות אלו. ישנה אמירה יותר כללית/מפורשת: 'דָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו' (שם יט' 18), וכן בישעיהו א' 17: 'לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה'. גם הספר החיצוני שושנה 35-33[44] (תוספת לדניאל) מדגיש את חשיבות חקירת העדים. אולי זה גם פרפרזה על 4 תכונות השופטים הראויים בשמות יח' 21,[45] ואולי היפוך על משלי יד' 34[46] ויז' 15.[47]
בן סירא מביא פסוקים שמקבילים/קרובים לאמרה זו: 'בטרם תחקור אל תסלף, בקר[48] לפנים ואחר תזיף[49]' (יא' 7), ובהקשר פחות משפטי: 'ממהר להאמין חסר לב, ומרשיע נפשו יאשם' (יט' 4); 'אל תשען על רעך, אם לא בחנתו בעת צרה' (ו' 7).
שמעון בן שטח מסר: 'הוי מרבה לחקור את העדים' (אבות א' ט'), וחז"ל מנו שאלות מסוימות לדרישה וחקירת עדים (סנהדרין ה' א'[50], וכן בברייתא). כמו"כ ציינו: 'הוו מתונים בדין' (אבות א' א').
4. סבלנות בשיח
'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה' (מגילת 'חוכמת תום הדרך', ש' 15-13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 188]).
קטע זה דומה לקטע הקודם (4Q525 קטע 14 שו' 28-18), אלא שכאן ישנה הפנייה למוסר הכללי ולכל אדם (ואילו הקטע הקודם הפנייה והכוונה יותר לשופטים), ובפרט להוראת עדת היחד בתקנות התכנסויותיהם: 'אל ידבר איש בתוך דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר, וגם אל ידבר לפני תכונו הכתוב לעצת היחד. האיש הנשאל ידבר בתרו...' (סרך היחד ו' 11-10).
במשלי כט' 20 יש אמרה דומה: 'חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו: תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ', ובן סירא כ' 5: 'יש מחריש כי אין בפיו מענה, ויש עוצר מענהו לעתו'.
ישנם גם הקבלות לסיפא החיובית ('בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה'), כגון: 'תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף - דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו' (משלי כה' 11).
עיקרון זה קרוב להלכות הדיון בהרכבי עדת קומראן כמפורט ב'סרך למושב הרבים' שבסרך היחד ו' 13-8[51] (שהן כהרחבה לברית דמשק יב' 12-10).[52]
נראה שמשנה אבות ה' ז'[53] אימצה הלכות קרובות לאלו, ומקורות קרובים הובאו בפרק הקודם.
5. כיבוד הורים
חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 70-66):
'כבוד אביכה בריֿשכה ואמכה במצער֯יכה,[54] כי כאל[55] לאיש כן אביֿהו,ֿ וכאדנים לגבר כן אמו, כי המה כ̇וֿר הוריכה וכאשר המשילמ̇ה בכה וֿיֿצו ע֯ל ה̇רוח כן עובדם, וכאשר גלה אוזנכה ברז נהיה כבדם למען כבודכה וב֯[כל מאדכה] ה̇ד̇ר̇ פ̇ניהמה למען חייכה וארוך ימיכה'.
ההוראה קרובה לדיבר החמישי של כיבוד הורים הכולל את ברכת אורך הימים, שגם רומז לכיבודם ללא תנאי.[56] כיבוד הורים בספר משלי תופס משקל גבוה, וביטויים חוזרים לכיבודם.[57]
שני מקורות משתמשים במונחים מקבילים:
מלאכי א' 6: 'בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי' מתכתב עם 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ' (ויקרא יט' 3), והקטע מממשיך את חיבור ה״אל״ ו״כבודי״ ל״אב״, ולמול את ״אדונים״ וה״מורא״ ל״אם״.
בן סירא ג' 7: 'ירא ה' יכבד אב, וכאדונים יעבוד אמו'.
בטוביה ד' 3[58] וביובלים לה' 1[59] יש הוראות של הורה לבן לכבד את ההורה השני לאחר מותו, ובשני ספרים אלו (היובלים כט' 16-15;[60] טוביה ????) יש המחשה של הצדיקים הבאים לגור לידי הוריו. בן סירא הקדיש לנושא מחצית ראשונה של פרק ג', ובפסוקים 9, 12 אף הדגים עקרון פסוקינו: 'למומי אביך על תלעג, כי לא לכבוד הוא לך... שאהו כי פג טעמו, והישמר פן תבזהו'.
הקטע מעצים את חשיבות כיבוד ההורים, עד להשוואתם לבורא (או לאדונים),[61] ומחייב את מילוי המצווה בכל מצב ועת, ובפרט בעוני.[62] הוראה דומה נמצאת לפני כן במגילה (ש' 64-63) לגבי חובת הלימוד: 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת'.
השימוש במונח 'כור' משמש במגילה כ'רחם',[63] בדומה בהודיות יז' 30-29, וכן במדרש חז"ל: 'שלושה שותפים ביצירת לאדם: הקב"ה אביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני' (נדה לא'; קידושין ל' II), ומדרשי חז"ל שונים המחישו את חשיבות כיבוד ההורים, כגון: 'תנו רבנן, נאמר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ונאמר: "כַּבֵּד אֶת ה מֵהוֹנֶךָ". השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר: 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ', ונאמר: 'אֶת ה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא'. השוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום. נאמר: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא' 17), ונאמר: "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" (ויקרא כד' 15). השוה הכתוב ברכת [כלומר, קללת; לשון נקיה] אב ואם, לברכת המקום. וכן בדין [כך צריך שיהיה], ששלשתן שותפין בו'.
"יש מאכיל לאביו פַּסְיוֹנִי (=עוף מפוטם ומשובח) וטורדו מן העולם (=נענש על כך), ויש מַטְחִינוֹ ברחיים (=מעביד את אביו בעבודה קשה) ומביאו לחיי העולם הבא (=מקבל שכר על כך)"
כיבוד הורים: לא להכחיש דבריהם. לא פשוט. 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם' (הושע יד' 10).
ג. סיכום:
מהניתוח הקצר וההקבלות המעטות לקטעים בספרות החוכמה בקומראן, עולה כי הן מכירות היטב את המקרא (לעיתים בשילוב שכתוב או פרפרזה), לצד ידיעת ספרות קומראן המגוונת, תוך יצירת אמירות חוכמה בעלות אופי ופרטים חדשים ומיוחדים.
הקטעים מלמדים על ספרות חדשה ומיוחדת שלא הכרנו במקרא בכלל ובמשלי בפרט, ומאופיינים בחטיבות נושאיות ארוכות. אמנם בן סירא נוגע ברוב הנושאים והנקודות, ואף יש בו חטיבות נושאיות, אך סגנונם שונה.[64]
השוותי והקבלתי את הקטעים למקורות בעלי כפל לשון ואולי גם דו-משמעות, אשר כאלו לא נמצאו במובהק.
למרות הקבלות לספרות חז"ל, ניכר כי אין עדות כי חז"ל העתיקו מספרות חוכמה זו (אולי רק את המסרים והרעיונות, ועליהם יותר קשה לעמוד בהצעות מעבר מסורות), והדבר מתחזק מהעובדה שספרות זו לא שרדה כלל מחוץ לקומראן.
בספרות החוכמה יש ביטויים רוחניים שקשורים לחוכמות שונות שעדיין צריכים ביאור. נראה שאלו מהווים מבחינתנו כ'רז נהיה', הגולשים בין עבר להווה ובין הנסתר לגלוי.
קיצורים ביבליוגרפיים:[65]
אלגווין, רז נהיה Torleif Elgvin, ‘”The Mystery to come”: Early Essence Theology of Revelation’, F.H. Cryer and Th.L. Thompson (eds), Qumran between the Old and New Testaments (JSOTSup, 290), Sheffield: Sheffield Academic Press, 1998. Pp. 113-15.
אשל, קומראן והספרות החיצונית אשל, אסתר. קומראן וחקר הספרות החיצונית. בתוך: מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, עמ' 600-573.
בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301.
ברין, בין 4Q424 לבן-סירא ברין, גרשון. בין 4Q424 לספר בן-סירא ולספרות המגילות, בתוך יובל לחקר מגילות ים המלח, יד בן צבי, 2001.
הורוויץ, פירוש משלי הורוויץ, אביגדור. מקרא לישראל, פירוש מדעי למקרא, ספר משלי. ירושלים, עם עובד, 2012.
הרינגטון, רז נהיה Daniel j. harington, ‘The Raz Nihyeh in Qumran Wisdom Text (1Q26, 4Q415-418, 4Q423)’, Homege a Jozef T. Milik, RevQ, 19 (1996), pp. 549-553.
ורמן ושמש, לגלות נסתרות שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.
כדורי, יעקב פרשנות המקרא בקומראן, מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, כרך 2. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.
ליכטהיים, הוראות אמנמופ Miriam Lichthein, ‘Instruction of Ankhsheshonq’, ibid, III, 1980
ליכטהיים, ספרות מצרית Miriam Lichthein, Ancient Egyptian Literature: a Book of Readings, I, III, Berkeley: University of California Press, 1973, 1980
למברט, חכמה בבלית Wilfred. G. Lambert, Babylonion Wisdom Literature, Oxford: Clarendom Press, 1960 and 1967
ניצן, הגות ומעשה ניצן, בלהה. מונחים בעלי משמעות אידאולוגית בחיבור "מוסר למבין" מקומראן, והשלכותיהם על האחדות הרעיונית של החיבור. בתוך: מגילות ג' (תשס"ה) 101-124. הופיע גם בקובץ מאמריה הגות ומעשה במגילות קומראן. ירושלים, יד בן צבי, תשע"ד, עמ' 49-76.
סגל, בן סירא סגל, מ"צ. ספר בן סירא השלם. ירושלים: תשל"ב.
סטרנגל ואחרים, מוסר למבין John Strugnell, Daniel J. Harrington and Torleif Elgvin (eds.), Qumran Cave 4. XXIV: Sapiential Texts, Part 2: 4Qinstruction (musar le Mevin: 4Q415ff.) DJD, 34, 199
קיסטר, על הרע ועל הטוב: הבסיס התאולוגי של עדת קומראן קיסטר, מנחם. על הרע ועל הטוב: הבסיס התאולוגי של עדת קומראן. בתוך: מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, עמ' 528-497.
קיסטר, ספרות החכמה קיסטר, מנחם. ספרות החכמה בקומראן. מגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי: תשס"ט, עמ' 319-299.
Popović, Reading the Human Body Popović, Mladen. Reading the Human Body: Physiognomics and Astrology in the Dead Sea Scrolls and Hellenistic-Early Roman Period Judaism. Brill, 2007.
\
6. הערצת החוכמה, החכמים והכוהנים:
הערצת צאצאי יהודה ולוי למלכים ומשיחים מרתקת, ותורת שני המשייים חוזרים בברית דמשק ועוד, אך אין לה נגיעה ישירה במידות המוסר של עבודה זו, ואילו הערת החכמים בקומראן: 'ויקם מכוהנים נבונים וחכמים מישראל', היא ההוכחה שניסיונות העתק מורה הצדק והדורש בתורה, כפי שאולי מתוארים יוחנן הורקנוס ומלכות ינאי בנו, היא המוסר הממלכתי הראשון מהתורה: 'לא תקלקל נשיא בעמך' (שמות ???). לעומתם קנאים, כנראה פרושים מכת שקשורה לכתות מפשר חבקוק (מנשה, אפרים, פלג ועוד), לדעתי אמנם אלו כתות בת מתקופות קודמות, או יותר מושפעים מחסרון מורה הצדק לצד ירידה חוזרת של עדת קומראן, הפעם לא לדמשק, אלא לנחלת מדבר יהודה. האם מגילותיהם עברו איתם משם או עברו ישירות מדמשק, לו נדע.
החוכמה היוונית מהווה סמל לחוכמה לפילוסופיה, אך קטנה ושואבת היא מהתורה (ראי: ורמן, היובלים, עמ' ??), ואמת כי מוסר היו לשתיהם, גם זה נחלת צוואות השבטים וחנוך (או קרבה בעין ???תיארוך מאוחר כמו ההפך ממינימליסט, אכרוניסטי).
https://drive.google.com/file/d/1qQUct0zpRIGZXM1qRSpvfNPj0jxGxhFJ/view?usp=sharing
[1] מורכבות מ-6 (קטעי) מגילות: 4Q415-418, 4Q423, 1Q26.
[2] מגילות אלו מובאות במפוזר בקימרון, החיבורים העבריים ב' וג', וסקירתם מובאת בהקדמה של הורוויץ, פירוש משלי, עמ' 85-77. תיאור נאה להן: 'כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא' (ירמיה יח' 18).
[3] החוכמה בצוואות השבטים נלוות למטרת הנחלת המוסר ובין סיפורי חייהם וגילוי עתידות (יחידה בולטת: צוואת לוי יג'). שתי צוואות נמצאו בקומראן: צוואת לוי הארמית (מכונה גם 'כתב לוי הארמי' ויש המחלקים ביניהם. לפי קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 197-195, גם 'דברי לוי' בעברית), צוואת נפתלי בעברית. שתי אלו נמצאו גם בגניזת קהיר (מיכאל סטון טוען במהדורתו של קטעי חיבור נפתלי, שלא רק שהחיבור שקטעו נמצא בקומראן היה מושקע בצורה מעובדת בתוך צוואת נפתלי היווני, אלא גם שר' משה הדרשן, מחבר מדרש בראשית רבתי [צרפת, המאה ה-11] הכיר חיבור דומה או זהה לחיבור הקומראני בשפה שמית). לסקירת הצוואות, ראה: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3. ישנן הצעות שנמצאו קטעים זעירים גם מצוואות: יהודה בנימין ויוסף. צוואות השבטים מייחסים מסורות לחנוך, והוא גם לפי ספרו ולפי היובלים ומגילה חיצונית לבראשית, הראשון לרוב החוכמות, ובפרט לכתיבה – אותה מצווה לוי יג'.
[4] ואלו עיקריהם: דברי אנוש, צוואת קהת, חזונות עמרם, ספר נח. מגילה חיצונית לבראשית מספרת בגוף ראשון סיפוריהם של כמה מהקדמונים ואברהם אבינו. בספרים החיצוניים יש צוואות נוספות כמו: צוואות האבות, צוואת/עליית משה ועוד. לסקירתם ראה: אליאור, תהום ונשייה, עמ' 106-104.
[5] בן סירא חיבר ספרו סמוך לתחילת המאה השנייה לפנה"ס, מכיל 51 פרקים, שהם מספר טיפולוגי של 50 פרקי הספר (כפרקי ספר היובלים), בתוספת פרק נא' של תפילתו. שליש מתפילתו זו (פסוקים 30-13 מפרק נא' ) שובצה במגילת המזמורים (11Q5) Psalmsa כא' 11 - כב' 1). קטעים קטנים נוספים מספרו של בן סירא (ו' 31-14) שרדו במגילת 18Q2. לההדרתם ראה: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 222. עוד על בן סירא ראה בהערת השוליים בסיכום שלקמן.
[6] רק 7.5 מהספרים החיצוניים נמצאו בין מגילות קומראן: חנוך א' האתיופי (ללא חנוך ב' הסלאבי), כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 4Q551 ואיגרת ירמיהו (ו-3 צוואות יעקב נוספות). לסקירת הספרים החיצוניים שבמגילות קומראן ראה: אשל, קומראן והספרות החיצונית, אך היא לא מנתה את תפילת מנשה ואיגרת ירמיהו.
[7] ייתכן וחוכמת שלמה החיצוני מהווה המשך או פיתוח של מגילת 'חוכמת שלמה המלך א' וב', המכונים כך לפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 128-113. למשל המונח 'אשרי' המופיע כמה פעמים בעמ' 114 בקימרון, מופיע גם כמה פעמים במזמורי שלמה.
[8] 7 קטעי מגילות של טוביה בעברית וארמית שרדו במגילות קומראן. קטעי המוסר והחוכמה של טוביה מרוכזים בפרק ד'. אחד מהמפורסמים שבהם הוא מטוביה ד' 15 (נוסח קצר): 'בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים', שבדומה נוסח ע"י בן סירא לא' 18: 'דעה רעך כנפשך, ובכל ששנאת התבונן', ובסופו של דבר הגיע גם להלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' (שבת לא').
[9] למשל: 'הוראות ינקששונק', ליכטהיים, ספרות מצרית, כרך ג', עמ' 217-159; הנ"ל, הוראות אמנמופ, כרך ב, עמ' 163-146. בטקסט המצרי 'הוראות אמנמופ' עצות מסוגגנות כפתגמים, אך מרוכזות סביב נושאים מסוימים. בספרות הבבלית ראה למברט, חכמה בבלית, עמ' 107-96.
[10] כגון: 'ואתה מבין אם בחכמת ידים המשילכה וֿדע[ת ] אוט לכול הולכי אדם ומשם תפקוֿד טרפכה ו[ ובקדמוניות] התבונן מודה ומיד כול משכילכה הוסף לקח̇[ ] הוצא מחכה לכול דורשי חפץ ואז תכון [ ואז] תמלא ושבעתה ב֯רוב טוב ומחכמת ידיכה̇[ ] (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 166, ש' 19-15; קטעים נוספים עם חכמת ידיים בעמ' 173-172).
[11] הלכות שיתוף הרכוש וההון מפורטות לאורך מגילת סרך היחד, כגון: א' 11-12, ב' 5, ו' 2-3, 14-23, ז' 6-8.
[12] כמובן גם לוח השנה בן 364 יום, אך אינו מופיע בכולם. להרחבה ראה: דימנט, בין כתבים כיתתיים לכתבים לא כיתתיים.
[13] אני חולק על דעה זו וסבור שאלו מגילות כיתתיות, אלא שגם המגילות הכיתתיות מכוונות למסגרות שונות, כמו סרך הברכות וסרך העדה, והארגון הכיתתי היה זמני ותלוי במצב הפוליטי והדתי בארץ בעם ובהנהגה, שאלו כידוע עברו מהפכות שונות החל מטרום ימי-החשמונאים עד סוף התקופה ההרודיאנית.
[14] הדבר נתון כמובן להגהה המילולית של המונח, וישנם ארבע אפשרויות לפירושים/משמעויות מילוליים של המונח המסתורי: 'רז נהיה' נסמך וסומך (הסוד של מה שהיה בעבר או קורה כעת); שם עצם ותואר בהווה (סוד הדברים שמתרחשים כעת) או בעבר (סוד שהיה בעבר). הי"ה של "נהיה" בבנין נפעל עבר או בינוני. ניצן, הגות ומעשה, עמ' 30, ניקדה כך: 'רז נהיֶה'. אפשר שגם הבינוני בנקבה (ל"י של בניין נפעל, בלשוננו: "נהיית"). היות ואין בידינו מסורת ניקוד, הניתוח העיקרי הוא לפי ההקשר ובהקבלות. להסבר נרחב של המונח רז נהיה, ראה: אלגווין, רז נהיה, עמ' 150-113; הרינגטון, רז נהיה, עמ' 553-549.
[15] לבירור נרחב של משמעות 'רז נהיה', ראה: ניצן, הגות ומעשה, עמ' 76-52, והפניותיה לספרות נוספת כמו בהערה 13.
[16] יגאל אלון: 'ללא ידיעת עברו, לא יבין האדם את ההווה שלו, מאחר שכל ההווה, מאחר שכל ההווה מעוצב על ידי העבר'; ג'ורג' סנטיאנה: 'אלו שלא לומדים מההיסטוריה – נידונו לחיות אותה שוב'.
[17] 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ד' 6); 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יי אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מצותיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו - וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ יי אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ' (דברים ל' 15-16); 'הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ' (דברים ל' 19); 'דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יי וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ' (דברי הימים א' כח' 9); 'דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ; וִיהִי כֵן יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם. שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי יֶחֱנַן יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת -שְׁאֵרִית יוֹסֵף' (עמוס ו' 15); משלי ג' 13: 'אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה'; משלי יג' 18'עץ חיים היא למחזיקים בה', ועוד רבים ובפרט בתהילים. כידוע, גם חז"ל ראו בתורה את המקור לדרישתם את הפסוקים והמשך היצירה התורנית, למשל: 'מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין' (חגיגה ג' ב').
[18] תורה משמשת במגילות קומראן משורש י.ע.ד, כמו למשל 'חוזי תעודות' (מה"מ יא' 8; סרך היחד א' 9; ג' 10, 16 ועוד הרבה).
[19] גרשון ברין הצביע (בין 4Q424 לבן-סירא, עמ' 265), על למעלה מעשרים מקבילות של לשונות וניבים במגילה 4Q244 לאלה שבספר בן סירא, ועוד הציע שמגילה זו הוצאה בחוגים קרובים לבית מדרשו של בן סירא.
[20] מן המפורסמות שרוב תורתה של עדת קומראן הינה סודית. ראה למשל: בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.
[21] כבר הוצע ש'רז נהיה' רומז לספר ההגי/ו המוזכר בחוכמת רז נהיה א' 36-33 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148]: 'וספר זכרון כתוב לפניו לשמרי דברו והוֿאה חזון ההגי ו֯ספר זכרון וינחילנה֯ לאנוש עם [עם] רוח כיא כתבנית קדושים יצרו. ועוד לא נתן הגיו לרוח בשר כי לא ידע בין טוב לרע כמשפט רוחו', ובעוד שתי מגילות הכיתתיות: ברית דמשק י' 6-4: 'וזה סרך לשפטי העדה עד עשרה אנשים ברורים מן העדה לפי העת ארבעה למטה לוי ואהרן ומישראל ששה מבוננים בספר ההגי̇'; סרך העדה א' 9-6: 'ומן נע[וריו] [לל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת] [מו]סרו במשפטיהמה עשר שנים[ ]בוא בטב וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר] [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש'. ממהותו בעיסוק החל בחינוך לנערים ועד לתנאי קבלה לתפקידים בניהול העדה ובכללם שופטים, לצד מקור השורש ביהושע א' 8: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל', ובתהילים א' 2: 'כִּי אִם בְּתוֹרַת יי חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה', משתמע כי הוא חומש התורה עצמה (ולא ספר אחר). לניתוח ספר ההגי, ראה: ניצן, הגות ומעשה, עמ' 52.
[22] המונח המרכזי לכך הוא 'מולד', ואולי גם: "תיכון"; 'יפקדהו למעשיו ושוכלו וכוחו וגבורתו והונו וכתבוהו במקומו כפי נחלתו בגורל האור' (ברית דמשק יג' 12). שתי מגילות עיקריות לכך: מגילת המזלות והרעמים -4Q318 , ומגילת פיזונומיה - 4Q186-4QHoroscope. לפירוש שניהם ראה את ספרה העדכני של Mladen Popović, Reading the Human Body.
[23] לא ארחיב לניתוח מושגים אלו, אך השווה לקוהלת יב' 9: 'וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה'. הביטוי "רז נהיה" מופיע כבר בספר חנוך טז' 3, והמונח 'רז' לבדו במגילה חיצונית לבראשית. גם דניאל (בעיקר בפרק ב') משתמש במונח.
[24] השווה למשל: 'וברזי פלא֯כ֯ה֯ הודעתני' (הודיות ז' 27); 'כ̇י̇ הודעתני סוד אמת' (שם, יט' 16).
[25] ברית דמשק י' 6-4: 'וזה סרך לשפטי העדה עד עשרה אנשים ברורים מן העדה לפי העת ארבעה למטה לוי ואהרן ומישראל ששה מבוננים בספר ההגי̇'; סרך העדה א' 9-6: 'ומן נע[וריו] [לל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת] [מו]סרו במשפטיהמה עשר שנים[ ]בוא בטב וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר] [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש'; גבורת הבורא והשגחתו א' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148, ש' 36-31): 'ו̇את̇ה֯ מבין רוֿש פעלתכה בזכרון ה̇[עיתים ה ]בא ח֯ר֯ו̇ת̇ החוקׄ ו֯חקוק כו̇ל הפקו̇דה֯ כי חרות מחוקק לאל על כול [עלילות] בני שֿת וספר זכרון כתוב לפניו לשמרי דברו והוֿאה חזון ה֯הגֿי֯ ו֯ספר זכרון וינחילנה֯ לאנוש עם [עם] רוח כיא כתבנית קדושים יצרו. ועוד לא נתן הגיו לרוח בשר כי לא ידע בין טוב לרע כמשפט רוחו'.
[26] השווה: 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9).
[27] 'ותוכחתו ספר מהר ואל תעבור על פשעיכה'. במגילות אחרות עדת קומראן ראתה בתוכחה התרעה משפטית: 'אם החריש לו מיום ליום ובחרון אפו בו דבר בו, בדבר מות ענה בו יען אשר לא הקים את מצות אל אשר מר לו הוכח תוכיח את רעיך ולא תשא עליו חטא... וביום ראות האיש יודיעה למבקר' (ברית דמשק ט' 8-6, 22); 'כי ביום יוכיחנו' (סרך היחד ה' 26), אולי גם: 'מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן, יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן' (משלי כח' 23). ראה גם בן סירא יט' 17-13 שמפרש את ויקרא יט' 17. התוכחה הקומראנית נדונה בשמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 246-240; כדורי, פרשנות המקרא בקומראן, עמ' 403-401. להשוואה לתוכחה הנוצרית, ראה: קיסטר, בין טקסטים מקומראן לטקסטים נוצריים קדומים, עמ' 648-645.
[28] למשל: 'אוהב את התוכחות' (אבות ו' ו'); דרך ארץ זוטא ט' א'-ב'; 'מאי דכתיב: ויהי בימי שפוט השופטים? דור ששופט את שופטיו, אומר לו: טול קיסם מבין שיניך אומר לו: טול קורה מבין עיניך' (בבא בתרא טו' II); 'כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל' (קידושין ע' II).
[29] קושי דומה יש לזיהוי ה'מַקְשֶׁה עֹרֶף', שלו אף קיימת אפשרות שלישית: מי שמוכיח, מי שמוכח, אנשים סתמיים שבקרבת המוכיח.
[30] למשל: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל' (פשר לתהילים ב' 11-10). הערצת העוני רווחה בחז"ל ובנצרות.
[31] השווה: אבות ה' ג'.
[32] השווה: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' (תנא דבי אליהו רבה כה').
[33] 'חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו - מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם'.
[34] למשל: 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' מתפרש (בין היתר) כבושה/תפילה ובקשת חזון מאת ה'.
[35] האמירה על דואליזם כאן היא עקיפה – שהרשעים הופכים את היוצרות, ומכאן אומר שיש דואליזם נכון. להרחבה על הדואליזם הקומראני, ראה: קיסטר, על הרע ועל הטוב: הבסיס התאולוגי של עדת קומראן; לוי בירותי, הערות למאמרו של קיסטר - 'על הרע ועל הטוב, הבסיס התאולוגי של עדת קומראן' (טיוטה).
[36] אין ציון של קבוצה בשם "איסיים" בשום מקור זולת ארבעת הסופרים, ומשכך הציע גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין.
[37] התֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) מתוארים רק ע"י פילון האלכסנדרוני (במאה ה-1 לספירה) בספריו: 'על חיי העיון'; 'על חירות הצדיק' יב-יג.
[38] לדעת בלהה ניצן, לשון 'יסר' זה עניינו 'למד', ראה: דברים ד' 36; ישעיה כח' 26; ירמיה יז' 23; לב' 33; לה' 13; צפניה ג' ב' 7; משלי א' 8; ד' 1; ח' 33; יט' 20 ועוד.
[39] הלכות דומות מוזכרים גם בברית החדשה: הבשורה על פי מתי יח' 17-15, 22-21; הבשורה על פי לוקס יז' 4-3, ובירושלמי יומא ח' ט' (מה' ג'). התוכחה הקומראנית נדונה בשמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 246-240; כדורי, פרשנות המקרא בקומראן, עמ' 403-401.
[40] השווה: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' (תנא דבי אליהו רבה כה').
[41] 'חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו - מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם'.
[42] למשל: 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' מתפרש (בין היתר) כבושה/תפילה ובקשת חזון מאת ה'.
[43] חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 186, ש' 3-1).
[44] 'האמנם פתאים אתם בני ישראל הן לא דרשתם ולא ידעתם נכונה והנכם מרשיעים בית ישראל... אל תראום שהם זקנים לאמור לא ישקרו, כי חקור אחקור אותם כאשר נגלה לי'.
[45] 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת'.
[46] 'צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי, וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת'.
[47] 'מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יי גַּם שְׁנֵיהֶם'.
[48] השווה: 'לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ; וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל' (ויקרא כז' 33).
[49] משמעותו: תגער.
[50] 'הָיוּ בוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הִתְרֵיתֶם בּוֹ. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבָד'.
[51] 'וזה הסרך למושב הרבים איש בתכונו הכוהנים ישבו לרשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו וכן ישאלו למשפט ולכול עצה ודבר אשר יהיה לרבים להשיב איש את מדעו לעצת היחד אל ידבר איש בתוכ דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר, וגם אל ידבר לפני תכונו הכתוב לפניו האיש הנשאל ידבר בתרו ובמושב הרבים אל ידבר איש כול דבר אשר לוא להפצ הרבים וכיא האיש המבקר על הרבים וכול איש אשר יש אתו דבר לדבר לרבים אשר לוא במעמד האיש השואל את עצת היחד ועמד האיש על רגלוהי ואמר יש אתי דבר לדבר לרבים אם יומרו לו ידבר'.
[52] 'על פיהו יבאו באי העדה איש בתרו ולכל דבר אש̇ר י̇ה̇יה לכ̇ל האדם לדבר למבקר ידבר לכל ר̇יב ומשפט'.
[53] 'שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם'.
[54] במקבילה 4Q418 כתוב 'מצעדיכה'. בשל הדימיון הפלאוגרפי בין דל"ת לרי"ש, קשה להחליט איזה כתיב הוא המקורי. המהדירים מעדיפים מהיבט ענייני את הקריאה 'מצעריכה' מלשון 'צער' (סטרנגל ואחרים, מוסר למבין, עמ' 112).
[55] במגילה 416Q4 כתוב: 'כאב', במקום: 'כאל' במגילה 418Q4.. לדיון בעניין ראה: קיסטר, ספרות החוכמה, עמ' 310-309.
[56] עם זאת, היובלים ??? מתאר שאברהם עבר להתגורר רחוק מאביו כיוון שהיה עוד עבודה זרה. אין כאן אמירת ציווי או הנחייה מוסרית, אך משתמע שהדבר היה צעד נכון.
[57] להלן עיקריהם: 'שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ' (א'8); ' נְצֹר בְּנִי, מִצְוַת אָבִיךָ; וְאַל תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ' (ו' 20), 'שְׁמַע לְאָבִיךָ, זֶה יְלָדֶךָ; וְאַל תָּבוּז, כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' (כג' 22); 'יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ; וְתָגֵל, יוֹלַדְתֶּךָ (כג' 25); 'רֵעֲךָ ורעה (וְרֵעַ) אָבִיךָ, אַל-תַּעֲזֹב - וּבֵית אָחִיךָ, אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ' (כז' 10). 101011
[58] 'ויקרא לו ויאמר לו בני במותי וקברתני ואל תבוז לאמך כבדהּ כל ימי חייך ועשה הטוב לה ואל תעצב אותה; זכר בני כי סכנות רבות ראתה בגללך בניות בטן; ובמותה וקברתה אצלי בקבר אחד' (נוסח קצר).
[59] 'ובשנה הראשונה לשבוע הראשון ביובל הארבעים וחמשה הזה קראה רבקה ליעקב בנה וצותה אותו על אביו ועל אחיו כי יכבדם כול ימי חייב יעקב'. גם נוח ציווה בצוואתו על כיבוד הורים (ז' 20).
[60] 'ולאביו יצחק היה שולח מכול רכושו בגדים ואוכל ובשר ומשקה וחלב וחמאה וגבינה ומתמרי הנחל; וגם לאמו רבקה, ארבע בשנה, בין מועדי החודשים, למועד אסיף ממועד קציר, מקיץ לסתר. ממועד יורה למועד גשם, מחורף לאביב אל הבירה אשר לאברהם'. המחיש זאת בתיאור יעקב אבינו שולח מזון להוריו ולאחר מכן מצווה לגור לידם (בעוד את עשיו לקח מהם עדרי הצאן והשאירם לבדם. לעומתו: 'כי בימים אשר הלך יעקב לארם נהרים לקח לו עשו אשה, את מחלת בת ישמעאל, ויאסוף את כול עדרי אביו ואת נשותיו ויעלה וישב כהר שעיר. ויעזוב את יצחק אביו בבאר שבע לבדו' (היובלים כט' 18).
[61] ראה הערה לעיל על שני הנוסחים של כאל/כאב. פילון, על עשרת הדיברות 120-119, יצא נגד תפיסה זו: 'ההורים הם משרתי האל בהולדת הבנים, ומי שמשפיל את המשרת משפיל יחד עמו את הנשיא. ויש אנשים הנועזים למדי, שבהאדירם את שם ההורים טוענים כי האב והאם הם אלים נגלים המחקים את האל הבלתי-נברא בעיצוב בעלי חיים, אלא שהוא אלוהי העולם, והם של יוצאי חלציהם בלבד; ושלא ייתכן כי יירא את האל הבלתי-נראה מי שאינו ירא את האלים הנגלים הנמצאים בקרבתו'. מאידך, בסיפור בקידושין לא' II קרוב: 'רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאימיה אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא' (תרגום: רב יוסף כאשר היה שומע את קול רגלי אמו היה אומר: אקום מלפני השכינה שבאה).
[62] השווה: 'אמר הקב"ה, כל המצוות כולן אם יש לך ממון אתה חייב לקיימן, אך אם אין לך ממון אתה פטור מלקיימן ואפילו אתה מסבב על הפתחים לבקש בעבורן צדקה' (ירושלמי פאה פא' ה"א).
[63] השווה: 'כור הריה' (הודיות יא' 9, 11, 13).
[64] העובדה שספר בן סירא הובא בתוך מגילת תהילים 11Q5 – Psalmsa, מצביעה אף על מעמדו הקאנוני כספר תהילים. באופן דומה ייחוס כזה לבן סירא השתמר אפילו בחז"ל (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא'). אם כי בשאר/רוב ההתייחסות אליו היתה שלילית – ואולי גם זאת מסיבה בגלל שאריות מאבקים כיתתים מבית שני: בן סירא שיבח את חנוך ובני צדוק הכוהנים (מד' 16; נא' 29) שמהווים עיקר בעדת קומראן ונודו ע"י חז"ל, וכן שיבח גם את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (בין אם כוונתו לראשון או לשני), אך גם חז"ל תלו בו מראשי המסורת. גם העובדה שספר בן סירא (היחיד) ששרד במצדה ובגניזת קהיר, אשר כנראה היו אלו מחנות איסיים (בשניהם מצאו עוד מגילות כיתתיות לקומראן), מצביע על מרכזיותו תפוצתו ושוב קאנוניותו. כאמור, גרשון ברין (בין 4Q424 לבן-סירא, עמ' 265) הצביע על למעלה מעשרים מקבילות של לשונות וניבים במגילה 4Q424 לאלה שבספר בן סירא, ועוד הציע שמגילה זו הוצאה בחוגים קרובים לבית מדרשו של בן סירא. ימיו של בן סירא קרובים לתקופת היווסדה של עדת קומראן, ונכדו מציין בהקדמתו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'. 'הספרים האחרים של האבות' תואם לספרות לעדת קומראן שאחזה בספרות כזו של האבות (וייתכן מכאן המונח של יוספוס [קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408.]: 'מסורת אבות', וגם במק"ב ד' 15; פילון, 'על חיי משה', ספר ראשון 4).
[65] הקיצורים מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה שמינית.
סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות (תנ"ך ומגילות קומראן) הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו; מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ. משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ללא ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, עמוד ב' צוין בספרה רומית - II; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות או למילה שאולה.
כניסות: 58