יחסה של עדת קומראן ליריב ולמנהיג העם
א. המורכבות ביחס ליריב וצמצום נושא המאמר:. 1
- ההסתייגויות בנ"ך על התורה:. 1
- אהבה ללא תנאי בצוואות השבטים כחיבורים קדם-כיתתיים: 3
- הפרדה מהעונש המצופה משמיים לרשעים; דואליזם וגזרה קדומה:. 4
- התרחקות מהיריבים כדי להימנע מעוון אשמה:. 4
ב. היחס של עדת קומראן ליריביהם:. 5
א. המורכבות ביחס ליריב וצמצום נושא המאמר:
מהי הוראת התורה ליחס של מי ששומר את התורה ומצוות לעומת מי שאינו שומר תורה ומצוות? ומה אם מי שמירת התורה והמצוות באופן והלכה שונה? האם היחס והמסקנה שונים למי שאף אינו שומר את רוב/כל המצוות או למי ששונא את התורה או חלילה חמור מכך?
האם כללים אלו חלים בדומה בחלוקת קבוצות/כתות למול היחידים-פרטים? האם כללים אלו זהים ליחס הממלכתי להנהגה הנבחרת בעם ולנשיא/מלך בפרט?
אבקש לעמוד על שאלות אלו מנקודת מבטה של עדת קומראן, תוך השוואה חלקית לגישתם של חז"ל[1] והנצרות.
1. ההסתייגויות בנ"ך על התורה:
אחת מיחידות המצוות התורה המפורסמות ש'גופי תורה תלויים בה' (רש"י), היא: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ[2] אֲנִי יי' (ויקרא יט' 18-17), ועיקרון זה הודגש בנביאים, כמו בזכריה ח' 17: 'וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם'.
מאידך, דויד המלך חילק בין: 'חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ' (תהילים קיט' 63), לבין: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תהילים קלט' 22), אך יישום של פסוק זה קשה ואפור לזיהוי קבוצות ופעולות שונות. עיקרון יותר מכוון ליישום וחלוקה הוא: 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל' (שמ"ב כב' 27-27; תהילים יח' 17-16).
חלוקה דומה הובאה במשלי ט' 8 ל: 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' (משלי ט' 8), וזאת כחלק מחוסר הטעם ב: 'אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו' (משלי כו' 4-3).[3] האם הכוונה רק ללץ שהוא ככסיל, או גם לאדם חכם/רציני שפשוט כופר בתורה ומצוות?[4] ומה אם הכסיל הוא קרוב או אהוב? האם גדולה אי-התוכחה מהתוכחה גם לאוהב: 'וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה' (משלי י' 12)? נראה כי כבר בכתובים התוכחה מצטמצמת רק לקרובים והחכמים.[5] למרות שלעיתים התוכחה צמודה ונלוות למהות נושא מאמר זה, אבקש להצטמצם ולא לדון בדיני ופרשנות התוכחה השונים בזרמים השונים של בית שני.[6]
למרות הציווי האמור 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', התורה מכירה שלאדם יש שונאים, ומורה (לפחות?) להתגבר על הנקמה המתבקשת, כגון: 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' (שמות כג' 5),[7] כאשר משלי כה' 22-21 מוסיף נדבך עונש ושכר: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַיי יְשַׁלֶּם לָךְ', בדומה לכלל שדרש דוד המלך: 'כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ' (שמ"א כד' 13).
2. אהבה ללא תנאי בצוואות השבטים כחיבורים קדם-כיתתיים:
במגילות קומראן נמצאו כמה קטעי צוואות[8] מ-12 צוואות השבטים/בני יעקב, לצד צוואות וחיבורים נוספים המיוחסים לקדמונים ולנביאים.[9] בחיבורים אלו אין סימנים כיתתיים (ארגון, מטבעות לשון, תקנות אידאולוגיה ועוד),[10] ואילו ברית דמשק, שהינה מגילה כיתתית מובהקת, מציינת את צוואת/דברי לוי.[11] בצוואות השבטים ניכרת המגמה של אהבת האחים[12] (ולעיתים כולל נכרי[13]), כולל את החוטאים והרשעים.[14] במאמר זה גם לא אדון ביחס לאוהב[15] (אלא רק ליריב והאויב).
נמצא שהן מבחינת עדת קומראן, והן מבחינת המחקר, חיבורים אלו קודמים לכתבים הכיתתיים ולזמן היווסדותה של עדת קומראן. משכך, צוואות השבטים ודומיהם אינם מתייחסים למצב הפוליטי-דתי המורכב של אמצע בית שני (ואכן אין ציטוטים של צוואות השבטים זולת כאמור דברי לוי), ולכן לא אתייחס למקורות אלו לצורך הצגת דעת עדת קומראן.
3. הפרדה מהעונש המצופה משמיים לרשעים; דואליזם וגזרה קדומה:
במגילות קומראן ישנן אמירות לגבי עונש צפוי לרשעים משמיים (הרווחות גם במקרא), כגון: 'לא יחונך אל בקוראך, ולא יסלח לכפר עווניך' (סרך היחד ב' 8),[16] ושילובם עם עונש לבליעיל ('ברכות וקללות'[17]).
מקובל לראות במגילות קומראן חיבורים שבבסיסם דטרמיניזם ודואליזם של גזרה קדומה (פרדסטינציה דופלקס). מושגי רוח אלו מורכבים מאוד, וקשה להפרידם ביישום בין שמיים לארץ.[18] יתרה מזו, עיקרם סותר את אפשרות ההצטרפות לעדת קומראן, ובכל אופן מבוסס על פסוקי התנ"ך כפרפרזה (וכך גם באזכורים דומים בחז"ל).[19]
לפיכך, במאמר זה לא אדון באידיאולוגיה ומושגים אלו, ואצטמצם ליחס מפורש ופרקטיות לזולת.
4. התרחקות מהיריבים כדי להימנע מעוון אשמה:
סרך היחד (א' 10-9[20] ה' 10[21] וט' 17-16[22]) מורה על חברי עדת קומראן להתרחק מקרבת יריביהם. סיבת ההיבדלות היא 'כיא לוא בקשו ולו אדרשהו בחוקיהו לדעת הנסתרות, אשר תעו בם לאשמה, והנגלות עשו ביד רמה' (סרך היחד ה' 12-11),[23] היות ואפרים-דורשי החלקות עוברים על המצוות (כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים[24] ושיבוש לוח השנה), אך גם רק 'כיא בחרו בקלות' (פשר לתהילים לז', א' 26). מטרת ההיבדלות היא כדי לא לשאת 'עוון אשמה' (סרך היחד ה' 15[25]), וכדי לא לגלות להם סודות תורתם: 'ואשר לוא ישיב איש מאנשי היחד על פיהם לכול תורה ומשפט' (שם, 16-15).[26]
גישה וכללים אלו סותרים לכמה הוראות בכתובים, כמו: 'עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע; וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם' (משלי כח' 4); 'טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה - מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת' (משלי כז' 5):'עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו' (משלי כו' 4); 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תהילים קלט' 22), ועוד.[27]
כנראה הדברים מלווים ומורכבים עם קבלת התוכחה שמקומה (והצלחתה) רק בין חברים ואוהבים (אלא אם יש יחסי מרות), וכאמור לא נדון באלו במסגרת מאמר זה.
יש לציין כי גם החשמונאים התרחקו מהמתייוונים,[28] והפרושים התרחקו מעם הארץ.[29]
ב. היחס של עדת קומראן ליריביהם:
לאחר צמצום ומיקוד המאמר, להלן ניתוח יחסם של עדת קומראן לגורמים השונים:
5. היחס ליריב הפרטי:
העיקרון המנחה של עדת קומראן ביחסם ליריב הפרטי מתבטא בסרך היחד י' 18-17: 'לא אשיב לאיש גמול רע, בטוב ארדוף גבר, כי את אל משפט כל חי, והוא ישלם לאיש גמולו',[30] ובפועל: 'לוותר לאנשי השחת על הרכוש, לא להתחרות ולא להתגרות בהם':[31] 'ואלה תכוני הדרך למשכיל בעתים האלה לאהבתו עם שנאתו: שנאת עולם עם אנשי שחת ברוח הסתר לעזוב למו הון ועמל כפים כעבד למושל בו וענוה לפני הרודה בו' (סרך היחד ט' 21-24). למעשה, אין כאן חידוש גדול, אלא פרפרזה מקראית ל: 'כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ' (שמ"א כד' 13), ואולי גם לתהילים לח' 21: 'וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רדופי [רָדְפִי] טוֹב'.
עיקרון זה התרחב בנצרות (אם כי בהתנהגותה הלאומי דווקא פעלה רבות הפוך) אשר ידועה בביטויים כאוהבת ומחבקת את האויב ללא תנאי, כמתן הלחי השנייה (הבשורה על-פי מתי ה' 39),[32] והעדפת הזונות והמוכסים (מתי כא' 32-28. אם כי הדבר תלוי באמונתם שמקביל לתשובתם).
דרך ויתור זו מורה כנראה גם על ויתור מנקמה, אך זו פורשה בברית דמשק ט' 5 בהבדלה מאויבים: 'ואין כתוב כי אם נוקם הוא לצריו ונוטר הוא לאויביו', ונדמה שאויבים אלו הם יריבים בתוך העם, ולא רק נכרים, כפי שמפרש בראשית רבה נה' ג' תוך הסתמכות על אותו מקור – נחום א' 2.[33] ייתכן ויש כאן הסתמכות והרחבה על משלי כה' 22-21: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַיי יְשַׁלֶּם לָךְ', ובכל אופן הגישה עולה עם העיקרון: 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל' (שמ"ב כב' 27-27; תהילים יח' 17-16); 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם' (משלי כז' 19).
חז"ל הורו לשנוא את הכתות היריבות להם ('מינים') ואלו שאינם נוהגים במנהגם (אבות דרבי נתן טז'),[34] אך אין אמירה מפורשת אם זאת בגלוי או רק בסמוי. בפועל, בעיקר הפרושים שמעון בן שטח[35] ויוחנן בן זכאי,[36] נהגו בשנאה תהומית גלויה נגד הצדוקים, ולא ברור אם דרשת שנאת החינם שבגינה תלו את חורבן הבית השני (יומא ט' II), מתייחסת גם לשנאתם זו. בכל אופן, לדעתי זהותם של הצדוקים שונה בין הצדוקים-הראשונים שהיו קרובים להלכת עדת קומראן, לבין הצדוקים-האחרונים שהיו אריסטוקרטיים/מושחתים והקפדתם בטהרה היתה כמנהג שטחי.[37]
יוצא כי (גם) חז"ל פירשו את הפסוק 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' כפשוטו המצומצם, רק עם הוא רעך, ולא כל אחד מבני ישראל שגם אינו מאמין ונוהג כמותם.
בין לבין יש את חסידי-חז"ל שנהגו בהקפדה ומנהגים הקרובים לאורחות החיים ולהלכת עדת קומראן.[38] איסי למשל דרש את פשט המקראות בעניין: '"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט' 32) - על כל זקן, ואפילו [בניגוד לחכמים] מפני 'זקן אשמאי' (קידושין לב' II). אפשר שמגמת החסידים להסתפק במועט חיזקה את אהבת הפרט, כפי שסיפורי וניסי חסידים מנוגדים לעונשים שהטילו חכמים על כאלו שלא שמעו להוראותיהם.[39] גם עיקרון חסידי זה קרוב לעניין: 'יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ' (ירושלמי ברכות יד' ד').
6. היחס הכת/קבוצה היריבה:
כאן המגמה ברורה לחלוטין, עדת קומראן יוצאת במגילות ברית דמשק והפשרים בעשרות תקיפות חריפות וגנאי נגד כתות אחרות בימיה,[40] כולל נגד אלו שכנראה היו חלק ממנה ועזבו אותה (בית אבשלום, בית פלג).
עם זאת, אם מדובר על התקופה הטרום-חשמונאית נגד המתייוונים,[41] הרי ששנאה כזו היתה הדדית ואך טבעית, למשל כנגד האמור במק"ב ו' 4, 6: 'כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו... ואי-אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל'. אם כך, ייתכן שכתבים כיתתים כבר לא חוברו לאחר מותו של מורה הצדק (שכנראה חיבר את רוב הכתבים הכיתתיים, ובעיקר את הפולמוסיים), וכך קשה ללמוד על היחס של עדת קומראן לכתות החדשות בישראל בתקופה החשמונאים והורדוס, שכן אלו ודאי אינם במעמד סותר לתורה כמו המתייוונים, אלא "רק" מפרשים אחרת את התורה (ראו לעיל בסעיף 4), או ממשיכיהם של אלו ש'כיא בחרו בקלות' (פשר לתהילים לז', א' 26). לחלופין ייתכן שחוברו כתבים כיתתיים אך שמהותם וסגנונכם שונה, וראה למשל את הפנייה המכובדת בממ"ת כמפורט להלן בפרק הבא.
מגילת המקדש סד' 6-8 מורה על עונש מוות על ההולך רכיל בעמו (על כל העם, ולא בתוך העם כפרשנות המקובלת). סרך היחד ז' 15-18 מציין את העונש החמור ביותר – גירוש לעד מעדת קומראן.[42] מכאן שהחשיבות של כבוד היחס לעדת קומראן כקבוצה, עולה על היחס בין פרטים.
אף שרוב החוקרים מזהים את עדת קומראן באיסיים, הרי שבעניין זה ישנה סתירה מהותית ביניהם. לא ידוע לנו על שנאת האיסיים נגד אף אחד (אלא אהבה טוטאלית, לפחות כלפי חוץ), אלא אם כן הסיקריים שבמצדה היו איסיים,[43] שתקפו פיזית קבוצות מתונות מהם בעם.
הפרושים וחז"ל כממשיכיהם נהגו בחריפות נגד כתות יריבות להם; רדפו[44] והזיקו[45] לצדוקים, ואילו המחלוקת עם 'כת טובלי שחרית' נשמעת יותר עדינה. במגילה ד' ט' הגדירו כמינים וחיצונים (בני כתות פסולות) על אופן שמירת הלכה שונה אחת. בהקשר זה יפים דבריו של הנצי"ב מוולוז'ין כי הפרושים בבית שני שהיו צדיקים אבל לא ישרים, ולכן יצאו למלחמה נגד כל מי שלא חשב כמותם.[46]
בנצרות דתו של ישו מוצגת כמעל לדיונים והמחלוקת בין הכתות, ובהמשך אף ביטלה את המחיצה לנכרים ונבנתה מהם. עם זאת, הנצרות המשיכה להעמיד את חלוקת השכר והעונש (בין המאמינים לישו לבין מכחישיו).
7. היחס להנהגה או נשיא/מלך חוטאים:
מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' (448Q4 ב' 1-9)[47] כשמה כן היא - מברכת את המלך. רוב החוקרים מזהים את המלך עם יונתן אלכסנדר ינאי, אך סבורים שעדת קומראן היתה עוינת לו, ומשכך, לדעתם, מגילה סותרת זו הובאה מבחוץ לספריית המגילות, ונשמרה בו אך במקרה.[48]
כדי להבין את היחס הכללי והיחס הפרטני של עדת קומראן להנהגה ולמלך, הכרח הוא לדעת אם יחסם לחשמונאים ולינאי בצד 'הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ' (יהושע ב' 13).
לדעתי האפשרות שמגילה זו נשמרה בסתירה לגישת עדת קומראן אינה סבירה,[49] ובכל אופן אין שום חיבור נגדי למלך במגילות קומראן, אלא ישנה בברית דמשק ובפשרים איבה נגד כוהני ירושלים הרשעים (אפוקריפון ירמיה[50]) או מנהיגי אפרים-דורשים החלקות (איש הבליעיל, מטיף הלצון וכפיר החרון).[51] הצעתי שיש לחלק בין שתי התקופות האלו, וההבדל נעוץ בסוג ואופי השלטונות. כלומר, כוהני ירושלים הרשעים היו פשוט רשעים, וינאי היה פשוט צדיק מבורך. פשוט.
אפשרות אחרת שמסתדרת עם הנחת החוקרים המקובלת - שעדת קומראן שנאה את ינאי בסתר[52] (ומסתדרת גם אם אהבו אותו), וגם עם האפשרות (שבה אני סובר) שעדת קומראן חיברה מגילה זו, היא שיש לבצע חלוקה בין הכוהנים הרשעים - שהיו רק מנהיגים כיתתיים/מקומיים או לא במעמד מדיני רשמי – ואז מותר לקללם, לעומת ינאי שהיה מלך רשמי של העם – ועליו חל האיסור המקראי שאין לו צמצום וחריג: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (שמות כב' 27); 'יְרָא אֶת יי בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב' (משלי כד' 21).
חיזוק להצעתי עולה גם מאיגרת ממ"ת,[53] בה הפנייה של עדת קומראן למנהיג האחראי על ירושלים והמקדש הינה בלשון עדינה (כמו: 'ואנו חושבים', וללא אמירות חריפות) ומכובדת, כאשר בסופה פירוט הברכות המיועדות לו אם ישמור את המצוות כפירושן המוצע, וללא פירוט קללות ועונשים אם לא ילך בדרכם. ניתן להסיק מכאן שעדת קומראן אכן מכבדת את המנהיג הזה, אם כי ייתכן והם שנאו אותו בסתר, ובכל אופן בהתכתבות רשמית וגלויה הם מציגים דעותיהם בכבוד ואהבה (בדומה ליחס לפרט, ראה לעיל סרך היחד י' 17). בכל אופן לא אמור להיות ספק בכך שעדת קומראן סברה שאפשר שמנהיג זה יקבל את הלכותיה המוצעות, כלומר – אינו כה רשע מרושע אטום ונעול בשלו. כנראה מכאן המסורות שנשמרו בחז"ל לפיהן כמה מההלכות תואמות לצדוקים, ואולי אף לפרושים.[54]
ברכה לנשיא העדה שיקים לו מלכות מתוארת בסרך הברכות ה' 21-20,[55] ועולה גם עם מגילת המקדש נט' 21-13.[56] כנראה מאזכורים מקוטעים במגילות הכיתתיות על קורח, נדרש נגד מרדו.[57]
דברים אלו עולים עם תיאורו של יוספוס על חיבתו של הורדוס לאיסיים בעקבות נבואתו של מנחם האיסי על מספר שנות מלכותו (קדמה"י טו' י' 5[58]), ואילו המתח והיריבות בין הורדוס לפרושים היתה גדולה וסוערת. מעניין שאין ליוספוס אזכורים של הצדוקים בימיו של הורדוס, ובנצרות מוזכרים ההרודיאנים בבשורות על פי מרקוס ומתי, שכבר הוצע (בין היתר) שאלו האיסיים.[59] מענין מדוע יוספוס לא ציין את יחסם של האיסיים ליוחנן הורקנוס ולאלכסנדר ינאי, אף שהרבה עליהם הכי הרבה תיאורים ושבח.[60]
חז"ל לעומת זאת דרשו על ינאי רק אם הוא 'עושה כנוהג עמך' (במקבילות: עושין/נוהגין מנהג/מעשה. מכילתא דרבי ישמעאל על הפסוק;[61] בבא מציעא מח' II; בבא בתרא ד'; מדרש הגדול על הפסוק;[62] ברכות מח'; בבא בתרא ד'). דרשה-הלכה זו מצמצמת את הציווי בשמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא[63] בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר'. אמנם כאמור יש במקרא צמצום והסתייגות בנוגע לשונאי ה' ולצים, וכן דויד המלך מציין בדומה 'וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ' (תהלים קיט' 46), אך במספר מקרים כשדויד נרדף ע"י שאול המלך – הוא עדיין שמר על כבודו, מלכותו וחייו. גם במלכים א' יח' 46 ישנו כיבוד גינוני מלכות גם כאשר המלך כופר בתורה ובה': 'וְיַד יי הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה',[64] וצמצום כבוד מובא בסירובו של אלישע הנביא להתייחס למלך יהורם (מל"ב ג' 14[65]). מכאן ניתן ללמוד שגם שיש יריבות גדולה בין הנביא למלך, עדיין אסור לקלל (שזהו איסור הדאורייתא), אך אפשר לא לכבדו כמצוות עשה.[66] כמובן שבפלורליזם הדעות של חז"ל ישנן גם דעות ממלכתיות, כגון: 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' (ראש השנה כה' II); 'לימדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות' (תנחומא וישלח ג'); 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראו, איש את רעהו חיים בלעו' (פרקי אבות ג' ב'); מכילתא דרבי ישמעאל פא' (על שמות יב' 31)[67]; 'דינא דמלכותא דינא' (בבא קמא קיג'; נדרים, דף כח').
בפועל 'לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה' (אבות א' יז') והפרושים בראשות שמעון בן שטח בגדו ונלחמו בינאי (קיללו שימות; זרקו אתרוגים; נלחמו נגדו עם דימיטריוס השלישי בן דימיטריוס איקיירוס). לעומתם, בניו של חוניו ממצרים (הקרובים לעדת קומראן – מבית צדוק, ולדעתי גם לחשמונאים) דווקא באו לעזרתו במלחמה זו (קדמה'י יג' 411).[68]
הפתגם הידוע של ישו: 'תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים' (הבשורה על פי מתי כב' 21) מבטא את עיקרון הכיבוד הגלוי של עדת קומראן,[69] או לכל הפחות – הפוכה מגישת מרד הפרושים כלעיל, וכממשיך את גישת האיסיים באומרם: 'לשמור אימונים לכול וביחוד לשליטים, כי הרי שום איש לא יעלה לשלטון מבלי רצון האל' (מלחה"י ב' 140).[70]
ג. סוף דבר וסיכום:
לא הצלחתי לענות על כל השאלות שבפתיחה, וסביר שישנן חלוקות בין מצבים המבחינות ליישומים וזמנים שונים מהמעט שניתחתי והצעתי.
עם זאת, ניתן להסיק שככלל, עדת קומראן והאיסיים לא הפגינו שנאה חיצונית ליריביהם, ובמיוחד להנהגה – שלה השתדלו להראות יחס מכבד וממלכתי, והדברים ניכרים בתקופת החשמונאים והורדוס.
שיאה האיבה הבין-כיתתית של עדת קומראן היא בימיה הראשונים (של מורה הצדק) נגד יריביהם הפרטיים והקבוצתיים, אך ייתכן ויש לייחס זאת למהות התקופה – אם אכן הדברים היו נגד המתייוונים בימי טרום-החשמונאים שהיוו רוב, אזי נכון לסייג ולהבדיל לעומת תקופה מאוחרת בה שבה רוב עמ"י חזר בתשובה,[71] ההלכה התרבתה כמותם/מהם, אם כי בחלוקה לכתות. בכל אופן, העיקרון המנחה הוא שנאת הרוע והתרחקות מאנשי רשע – אלא שאת אלו קשה למדוד ולהגדיר בין הרמות והכתות השונות.
אפשרות להיפוך נוסף של המסקנות, אפשרים באם ראתה עדת קומראן את הלכותיה ככיתתיות בתקופה שהיא כת קטנה, אך אילו עדת קומראן היתה רוב העם (כפי שהיא מקווה וחוזה), יחסה (ואולי גם הלכותיה) היה שונה לקבוצות מיעוט בעם. אם כך, אולי בעצם יוצא כי הדבר תואם לפרושים וחז"ל שראו עצמם כהגמוניה או כרוב העם (ושמהם ניכרת שנאה תהומית גלויה נגד הצדוקים)?
/
מאמר זה מתעדכן בקישור זה:
https://www.deadseascrolls.co.il/%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%93/122-behavior-toward-rival
קיצורים ביבליוגרפיים:[72]
אליאור, תהום ונשייה אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.
אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ד/2004.
אפרתי, עריכה בספר הצוואות אפרתי, שלמי. הגלות השנייה: גלות, חזרה וגלגולי עריכה בספר הצוואות. מגילות יא'-יב'. עמ' 256-221. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.
בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301..
דימנט, בין כתבים כיתתיים לכתבים לא כיתתיים דימנט, דבורה. 'בין כתבים כתתיים לכתבים לא כתתיים במגילות קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך א'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ט.
הווארד, ואהוב את כולם הווראד, יונתן. אלא אהוב את כולם, לחקר פירוש של פינקלשטיין באבות דרבי נתן. מעגלים ח', מעלה גלבוע: תשע"ג, עמ' 112-91.
ונדרקאם, אלו שנראים כדורשי החלקות VanderKam, James C.. Those who look for smooth things, Pharisees, and oral law. Emanuel (2003) 465-477. Pharisees. Dead Sea Scrolls.
ורמן ושמש, לגלות נסתרות ורמן, כנה, ושמש, אהרון. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.
זולדן, נשיא בעמך זולדן, יהודה. נשיא בעמך – בעושה מנהג עמך. ספריית אסיף. צהר ג': תש"ס.
כדורי, פרשנות המקרא בקומראן כדורי, יעקב. פרשנות המקרא בקומראן. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ט.
ליכט, מגילת הסרכים ליכט, יעקב. מגילת הסרכים. ירושלים: ביאליק, תשנ"ו – 1996.
פלוסר, מגילות מדבר יהודה פלוסר, דוד. מגילות מדבר יהודה והאיסיים. האונ' המשודרת, 1987.
פריי, הצוואה J. Frey, won the Origins of the Genre of the “literary Testament: farewell discourses in the Qumran Library and their relevance for the history of the Genre', in K. Berthelot and D. S. Ben Ezra (eds.), Aramaica STDJ 94 (Leiden: Brill, 2010).
קיסטר, בין טקסטים מקומראן לטקסטים נוצריים קדומים קיסטר, מנחם. בין טקסטים מקומראן לטקסטים נוצריים קדומים. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ט.
קיסטר, על הרע ועל הטוב קיסטר, מנחם. על הרע ועל הטוב: הבסיס התאולוגי של עדת קומראן. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ט.
ראולי, המגילות והצדוקיות Rowley, H.H. 'The Zadokite fragments and the Dead Sea scrolls'. New York:Macmillan: 1952.
רגב, הצדוקים והלכתם רגב, איל. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.
רחמן, זה כלל גדול בתורה רחמן, יוסף. זה כלל גדול בתורה: זה כלל גדול בתורה. לימודים, כתב עת וירטואלי לענייני חינוך והוראה, גיליון מס' 2 - ניסן תשע"א.
/
המאמר מתעדכן בקישור זה: https://www.deadseascrolls.co.il/%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%93/122-behavior-toward-rival
(סרך הברכות ?? למשל מתאר היררכיה עד למשיח ישראל)
ר' עקיבא (סִפרא על הפסוק, ירושלמי נדרים ט' ד').
המכילתא דורשת[73] ואבות דרבי נתן טו' 5: 'ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו'. ואכן בפועל הפרושים היו אחוזי שנאה גלויה עם מימוש רוע בפועל נגד הצדוקים הראשונים והאחרונים, והרבו את שנאת החינם בישראל.
מסכת תמיד כז': 'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם'
פרקי אבות: 'ואוהבת את התוכחות'.
הרחיקני מאדם רע ומיצר הרע.
תפילת 18 הקדומה של קיסטר: ונפשי כעפר לכל תהיה.
[1] איני דן במקורות חז"ל מאוחרים וכן דעות רבנים ופרשנים (ורבים עסקו בכך, ראו למשל: א' וינטר, "ואהבת לרעך כמוך - בירור הלכתי", מורשת יעקב - שנתון בית המדרש, תשנ"ב (ו); ואהבת לרעך כמוך: רחמן, זה כלל גדול בתורה).
[2] מאמר זה אינו עוסק בתיאורי והגדרת המצווה, אלא בחריגים לה. עם זאת אציין כמה מההדגשות הראשונות של הפסוק בנצרות (הבשורה על פי מתי יט' 19; הבשורה לפי מרקוס יב' 31; אל הרומים יג' 9), ובמקביל אמר דרשה דומה על דרך השלילה: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' (שבת לא', כנראה קיבל מסורתה מטוביה ד' 15 [נוסח קצר]: 'בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים'), ועקיבא (סִפרא על הפסוק).
. במגילות קומראן יש פרפרזות שונות לביטוי.
[3] כיוון ש: 'אֹהֵב מוּסָר - אֹהֵב דָּעַת, וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת – בָּעַר' (משלי יב' 1).
[4] הקב"ה בכל אופן גם מחלק בתוכחתו: 'כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה' (משלי ג' 12), בדומה לבחינתו את הצדיק: 'צַדִּיק יִבְחָן' (תהילים יא' 5).
[5] נדמה שכך הדברים גם בהנהגה שמימית: 'כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ' (משלי ג' 12).
[6] לפירוש התוכחה הקומראנית, ראה: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 245-240; כדורי, פרשנות המקרא בקומראן, עמ' 403-401. מסקנתו בעמ' 402 כן חשובה לעניינו בהמשך: 'סביר להניח שהם [עדת קומראן] פירשו כי הציווי הזה [תוכחה] לך רק' על הרע שהוא "כמוך", דהיינו על חבר הכת'. ראה גם בן סירא יט' 17-13 שמפרש את ויקרא יט' 17. להשוואה לתוכחה הנוצרית, ראה: קיסטר, בין טקסטים מקומראן לטקסטים נוצריים קדומים, עמ' 648-645.
[7] פסחים קיג' II דן מיהו שונא זה.
[8] צוואות השבטים שנמצאו בקומראן: צוואת לוי הארמית (מכונה גם 'כתב לוי הארמי'. לפי קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 197-195 גם דברי לוי בעברית), צוואת נפתלי בעברית. שתי אלו נמצאו גם בגניזת קהיר (מיכאל סטון טוען במהדורתו של קטעי חיבור נפתלי, שלא רק שהחיבור שקטעו נמצא בקומראן היה מושקע בצורה מעובדת בתוך צוואת נפתלי היווני, אלא גם שר' משה הדרשן, מחבר מדרש בראשית רבתי [צרפת, המאה ה-11] הכיר חיבור דומה או זהה לחיבור הקומראני בשפה שמית). לסקירת הצוואות, ראה: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3.
[9] ואלו עיקריהם: דברי אנוש, צוואת קהת, חזונות עמרם, ספר נח. מגילה חיצונית לבראשית מספרת בגוף ראשון סיפוריהם של כמה מהקדמונים ואברהם אבינו. דברי יהושע. לכמה נביאים יש נבואות גנוזות וסודיות שמטרתן כנראה לפרש את נבואותיהם הגלויות: אפוקריפון ירמיה, אפוקריפון יחזקאל.
בספרים החיצוניים יש צוואות נוספות כמו: צוואות האבות (ייתכן וחלקם הרחבה מהיובלים), צוואת/עליית משה ועוד. לסקירתם ראה: אליאור, תהום ונשייה, עמ' 106-104.
[10] כמובן גם לוח השנה בן 365 יום, אך אינו מופיע בכולם. להרחבה ראה: דימנט, בין כתבים כיתתיים לכתבים לא כיתתיים.
[11] ברית דמשק ד' 15. אין בחיבורים השונים של צוואת ודברי לוי קטע התואם לציטוט זה. השורה התחתונה היא שצוואת לוי התקבלה בעדת קומראן כקאנונית, והיא מוקדמת לברית דמשק בלפחות דור. ברית דמשק יח' 3-4 מציינת כנראה גם את היובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'.
[12] צוואת שמעון ד' 7; יששכר ה' 2; זבולון ה' 1; דן ב'; גד' ד'-ז'; בנימין ג' 3. מראה המקורות מכהנא, הספרים החיצוניים, כרך ראשון.
[13] צוואת זבולון ז'-ח'.
[14] למשל:; גד ה' 2: 'וכזאת הנני אומר לכם בני כי נוסיתי אשר תנוסו משנאת רע ותדבקו באהבת אלוהים יושר לבב יגרש שנאה וענוה תפיץ קנאה'; ו' 7-3: 'ואתם אהבו איש את רעהו בלבבכם וכי יחטא לך איש ודיברת אליו לשלום וזרית הלאה את חמת השנאה ולא תשכין בנפשך ערמה...'; יוסף יז'; יח' 2: 'וכי יבקש איש להרע לכם, אתם גמלו אותו טוב והתפללו בעדו ויי יצילכם מכל רע'; צוואת בנימין ב' 3-2: 'האדם הטוב אין לו עין רעה, כי הוא מרחם על כולם, אפילו אם הם חוטאים. ואם זוממים עליו רעות, הוא מנצח את הרע בעשותו טוב'; בנימין ה' 5. פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 68, סבר שצוואת אשר חריגה ומורה על שנאת הרשע, אך איני רואה כך את הדברים. אין ספק שאידיאולוגיה זו השפיעה ישירות על הנצרות (חוקרים אף סבורים שהנצרות ערכה את צוואות השבטים ביתר משיחיות, על כך ראו למשל: אפרתי, עריכה בספר הצוואות.
[15] היחס של עדת קומראן לחבר היה חסידי, ראה למשל: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה ואהבת חסד לאיש. אל ידבר אלוהיהי (=אל אחיהו) באף או בתלונה או בעורף [קשה או בקנאת] רוח רשע, ואל ישנאהו [בעור]ל[ת] לבבו' (סרך היחד ה' 24 – ו' 1); 'הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו' (???? [על האיסיים]).
[16] לפירוש והשוואה למקורות, ראה: ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 70.
[17] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 4, ש' 12-1.
[18] דוגמאות מושגים מורכבים שקשים לפירוש ופענוח: "גורל": האם בפועל מטילים 'גורל' או שזה הבנה לפי התגלגלות ורמזים משמיים? האם הוא קרוב ל'אורים ותומים' (בניגוד ל"נחש" בעמי קדם; "תיכון": איך שוקלים את הרוחות ('תיכון')? האם נעזרים באסטרולוגיה ופיזונומיה?; מגילות 'רז נהיה' מפורשות כאקסיומה דטרמניסטית-אפוקליפטית, אך מגילות אלו דורשות התנהגות ועשייה מסוימת, שרק קיומה מבטיח השכר המצוין בה.
[19] להרחבה ראה: קיסטר, על הרע ועל הטוב; לוי, על הטוב ועל הרע - בין 'אורתם' לדואליזם במגילות קומראן. גם בצוואת אשר יש חלוקה הדואליסטית. היות ורוב פסוקים אלו מצויין במקרא, הרי שאין במגילות אלו חידוש עקרוני, ויש ליישם את הטענות על עורכי ובני המקרא, אלא שנכונה טענת עדת קומראן: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה' (ברית דמשק ג' 20-19).
[20] 'ולאהוב כל בני אור איש כגורלו בעצת אל ולשנוא כל בני חושך'.
[21] 'להבדל מכול אנשי העוול'. בהמשך, ט' 20-13, מפורטים הכללים להתבדלות. על כך ראה: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 254-246, המקבילים זאת להתרחקות מנכרים.
[22] 'להוכיח ולהתרובב עם אנשי השחת ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול'.
[23] ואילו עדת קומראן: 'והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (סרך היחד ו' 7), ולכן זוכים: 'לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל שבתות קדשו ומועדי כבודו' (ברית דמשק ג' 13-15). כל זאת כמובן כי זהו רצון ה': 'ולאהוב כל אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס ולרחוק מכל רע (סרך היחד א' 4-3).
[24] אלו מתוארים למשל ב: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשר חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.
[25] איסור זה מסתמך על המצווה בשמות כג' 7: 'פן ישיאנו עוון אשמה, כיא תרחק ממנו בכל דבר כיא כן כתוב מכול דבר שקר תרחק'. השווהה: 'רבי נתן אומר, מדבר שקר תרחק, הרי זה אזהרה לפרוש מן המינות' (מכילתא דר"י, כספא כ', עמ' 327). גם במשלי יש המלצות רבות להתרחק מהרשע (למשל: א' 15; כד' 21) ובחז"ל (למשל: 'אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ' [נגעים יב' ו'; במדבר רבה ג' יב']).
[26] להשווהאה בין תורת הסוד של עדת קומראן לחז"ל, ראה: בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.
[27] אולי גם: 'מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל' (משלי י' 18); 'בִּשְׂפָתָו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה. כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' (משלי כו' 26-25).
[28] אין על כך אמירות מפורשות, והדבר נלמד מכללא, שכן התרחקו מכל טומאה (כגון מק"א א' 60) וירדו למדבר בשל כך (מק"א ב' 33-29).
[29] תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב' ג': 'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב' ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב' ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (ברכות כח'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.
[30] אביא את פירושו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 219: 'גם לרשע אגלה תמיד יחס הוגן; שכן סומך הוא על נקמת האל, כפי שהוא מפרש בהמשך-דבריו. הלשון הושפעה אולי מתהילים לח' 21: 'וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רדופי [רָדְפִי] טוֹב'; וייתכן שהמשורר פירש את הכתוב תחת רודפי אותם בטוב (כך ראב"ע), ולא: בשל דבקותי בצדקה'.
[31] מפירושו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 198.
[32] 'אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת'. ייתכן שגם לזה מקור מקראי: 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' (איכה ג' 30). פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 67, הציע שששת הפרקים הראשונים של תורת יג' השליחים קרוב מבחינה ספרותית לטור' ג' בסרך היחד. ראו גם בפרק על 12 צוואות השבטים.
[33] 'רבי אבין פתח: "כאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח' 4) אמר רבי אבין: [משל] לרב שמצווה לתלמידו ואומר לו: אל תלווה בריבית, והיה הוא מלוה בריבית! אמר לו: רבי, אתה אומר לי אל תלוה בריבית ואת מלוה בריבית? אמר לו: אני אמרתי לך אל תלוה בריבית לישראל אבל לאומות הלווה, שנאמר "לנכרי תשיך" וגו' (דברים כג' 21), כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים כתבת בתורה "לא תקם ולא תטר" (ויקרא יט' 18) ואתה: "נוקם ה' ובעל חימה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו"! (נחום א' 2) אמר להם הקב"ה: אני כתבתי בתורה "לא תקם ולא תטר" לישראל, אבל באומות: "נקם נקמת בני ישראל" (במדבר לא' 2)'.
[34] 'ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמה ושנא את התלמידים, אהוב החכמים ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות, וכן דוד אמר 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי' (תהילים קלט' 23-22), ר' עקיבא אומר 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' – 'אֲנִי יי בְּרָאתִיו' (ישעיה מה' 8), אם עושה מעשה עמך - אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו'. ישנם פערים מהותיים בין המהדורות השונות ומסורות נלוות, יפה ניתח זאת הווארד, אלא אהוב את כולם, עמ' 104-94. בהמשך מופיע אמירה דומה: 'ר' חנניה סגן הכהנים אומ' דבר שכל העולם תלוי בו נאמ' עליו שמועה מהרסיני אם שונא את חבירך שמעשיו רעים כמעשיך אני יי דיין להפרע מאותו האיש ואם אוהב את חבירך שמעשיו כשרים כמעשיך אני יי רחמן ומרחם עליך'. לעקיבא יש סתירה מהותית עם דרשתו על בראשית א' 27: 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות ג' יד') ועל ' ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבה אומ' זה כלל גדול בתורה' (ספרא קדושים ד' יג'). דיון דומה יש בפסחים קיג' II.
[35] להלן דוגמאות על היחס הפסול של שמעון בן שטח לאלכסנדר ינאי המלך:
- שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' II]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' II]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (חגיגה א' ח')
- שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
- שמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע"פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י').
- שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').
בנוסף בעייתיות הלכותיו שלא קשורות לינאי: עדים זוממים הפוך מפשט המקרא והצדוקים (חגיגה טז' II), תליית 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו' ד').
[36] יוחנן בן זכאי למשל צרם אוזנו של כוהן צדוקי (תוספתא פרה פ"ג ה"ח), קיללם כ'שוטה שבעולם' (מס' פעמים במגילת תענית).
[37] ראה: לוי, פרק 48. הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים.
[38] ראה: לוי, פרק יב'. מעבר מסורות הפשט והסוד דרך החסידים; עיקרי תחומי ההלכה; פרק 79. עקרונות הרוח תואמים לכל החסידים אז ועד היום, וגוברים על מחלוקות הלכתיות.
[39] בעיקר עונשים של הפיכת גל עצמות.
[40] ראה לעיל את נקודות המחלוקת בסעיף 4. על 'דורשי החלקות' ו'איש הכזב', ראה: ונדרקאם, אלו שנראים כדורשי החלקות.
[41] לתיארוך זה ראה: 'ד'.14. ייסוד עדת קומראן בהתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר כנגד השתלטות אפרים ומנשה; ראולי, המגילות והצדוקיות.
[42] והאיש אשר ילכ רכיל ברעהו והבדילהו שנה אחת מטהרת הרבים ונענש ואיש ברבים ילכ רכיל לשלח הואה מאתם ולוא ישוב עוד והאיש אשר ילון על יסוד היחד ישלחהו ולוא ישוב ואמ על רעהו ילון אשר לוא במשפט ונענש ששה חודשים.
[43] לפי אב הכנסייה היפוליטוס הקנאים-סיקריים-האיסיים ישבו במצדה (ראה: בורכאד, עמ' 30-29). יוספוס מציין שישבו במצדה מנהיגי 'הפילוסופיה הרביעית' (קדמה”י יח' 23), ומקובלת דעתו של מ' שטרן (תשנ'א עמ' 343-340) שאלו הקנאים הסיקריים. בן שלום טען שהאידיאולוגיה הקנאית באה במובהק מקרב בית שמאי (תשנ"ד, עמ' 175-171).
[44] אפשר להקביל את רדיפות של הפרושים בראשית שלומציון המלכה אחרי הצדוקים מופיעים מתוארים בכתבי יוספוס ???.
[45] ראו לעיל בפרק היחס לפרט על יוחנן בן זכאי.
[46] בפתיחת ספרו העמק דבר על בראשית: 'חרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע״כ מפני שנאת חנם שבלבם זא״ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו עי״ז לידי ש״ד בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע״ז היה צדוק הדין. שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע״ג שהוא לש״ש דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ'. הוא לא ציין מיהם אותם פרושים, ולאיזה צדוקים הוא התכוון – וכי לדעתו יש לחלק בין צדוקים ממש לבין מי שרק לא חושב בדיוק כמותם?!
[47] 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'. איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה.
[48] ראה למשל: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 106-92.
[49] ההוכחה החותכת לכך היא שהפרק הקודם ב'מגילת ברכה לשלום יונתן המלך' הינו מזמור חיצוני לתהילים (קנד') שנמצא בנוסף רק במגילת המזמורים 11Q5 בקומראן. בכל אופן סתירה אידיאולוגית כה מהותית אינה סבירה בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה. גם פשר מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2 (בדומה ל לדניאל ט' 24) מתארים גאולה בשנת 490 שנה לחורבן בית ראשון (גם בקדמה"י יג' 301 מצויין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס), וכנראה מלכות ראשונ/שנייה זו של ינאי היא שיא הגאולה (בדומה למלכות דויד בבית ראשון).
[50] 4Q385a 5-4: 'כהנ֯ים שלושה אשר לא יתהלכו בדרכ̇י̇ [הכהנים ה]ר֯אשנים על שם אלהי ישראל יקראו [והורד ]ב̇ימיהם גאון מרישיעי ברית֯ ועבדי נאכר ויתקרע ישראל בדור הה[וא] להלחם א̇[י]ש ברעהו על התורה ו̇על הברית'. השווה: פשר חבקוק ז' 8-7: 'פשרו הקריה היא ירושלם אשר פעל בה הכוהן הרשע'; צוואת לוי יד'-יז'. לדעתי הצעתו של קאמפן למנלאוס הקרובה ביותר: The Books of the Maccabees: History, Theology, Ideology. Kampen John. גם הזיהוי של ראסל גמירקין, מה”מ חסידים וחשמונאים בקונפליקט, היא שהכוהן האחרון הוא הכוהן הרשע המתואר בפשרים.
[51] על 'דורשי החלקות' ו'איש הכזב', ראה: ונדרקאם, אלו שנראים כדורשי החלקות.
[52] ניתן להסיק מהסיפור של המיילדות שפרה ופועה (שמות א' 21-15) שהן שנאו את פרעה מתוך כך שרימו אותו על אופן הילודה של העבריות, והמקרא מתאר זאת בחיוב. עם זאת, אין כאן קללה, ויש סכנת נפשות.
[53] שמה המלא: מגילת אגרת מקצת מעשה התורה (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 209-208).
[54] ראה: ???
[55] לפירוש הסעודה המשיחית של עדת קומראן ראו שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות, עמ' 298-287.
[56] מגילת המקדש אמנם הינה מגילה טרום-כיתתית, אך ודאי מהווה מקור אידיאולוגי והלכתי עיקרי בעדת קומראן.
[57] המילים 'משפט קורח' נזכרות ב-423Q4,קטע 5, 1 (ראו המקבילה האפשרית ב-a418Q4). מאחר שהטקסט הקטוע מכיל את המילים 'והשמר לך', 'נשיא עמכה', 'כל מושלים', נראה שהוא מזהיר מפני התנגדות למנהיג או מושל (של הכת?) ומבטיח לחוטאים שייענשו כ'משפט קורח' (ואולם ראו אלגווין, מוסר למבין, עמ' 518-522, וכן סטרגנל והרינגטון, מוסר למבין, עמ' 479–480).על פי סקוט, סיפור קורח משמש בקטע 423 דגם לקרע שהתרחש בתוך עדת היחד. קטע של מגילת המלחמה ממערה 4 מתייחס ל'קורח ועדתו...משפט', ככל הנראה בהקשר של משפט אסכטולוגי, אולם הטקסט מקוטע מאוד (491Q4 קטע 1+3, 1).
[58] 'למאותו יום הוסיף לכבד את האיסיים כולם'.
[59] ופעם אחת בייתוסים! על כך ראה: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.
[60] יוספוס הילל ללא דופי את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שהגדיר עצמו כפרושי), ואף ייחס להם נבואה (מלחמת היהודים ב' 119-163. מקורות נוספים: קדמוניות היהודים יג' 171-173; טו' 371-379; יח' 18-22).
[61] 'אי נשיא כאחז/אחאב וכחביריו, ת"ל: בעמך לא אמרתי אלא בזמן שהן נוהגין כמנהג עמך' (כספא יט'). במכילתא דרשב"י ובמדרש הגדול הגירסא היא: 'פרט לשפירשו מדרכי ציבור כירבעם בן נבט'.
[62] 'ונשיא בעמך לא תאר, בנוהג מנהג עמך פרט לשיפרשו מדרכי צבור כירבעם בן נבט' (מדרש הגדול, שמות מהד' מרגליות, עמ' תקכח).
[63] אפשר שה"נשיא" הינו נשיא שבט או מנהיג כל העם, בין מלך ובין בתפקיד האחר, ודעתי שכולם.
[64] כך גם חז"ל פירשו: מנחות צה'; זבחים קב'; מכילתא דרבי ישמעאל בא יג'.
[65] 'וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יי צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ'.
[66] מאידך יש אומרים שאליהו כיבדו יתרה כאן כיוון שכאן אחאב חזר בתשובה יחד עם כל העם, לאחר הטקס והנס בכרמל. חיזוקים נוספים לאי-סייג וצמצום לקללת המלך היא ההקבלה למצוות 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14 ומקבילה בדברים כז' 18) שראוי לעזור לעיוור, וכן ראוי לברך המלך, אך התורה דורשת את המינימום – לפחות לא לקלל/להכשיל. השווהאה ישירה ניתן להקביל לאיסור הגורף לקלל הורים (שמות כא' 17; דברים כז' 16), ועל כך ראה: זולדן, נשיא בעמך. יש לציין שפרק ב' במגילת חוכמת רז נהיה העצים את חשיבות כיבוד ההורים: 'כי כאל לאיש כן אביֿהו,ֿ וכאדנים לגבר כן אמו' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 19-15). גם הציווי של ירמיהו כט' 7 לשלטון הנכרי בגלות נראה שאינו מותנה באופיו והלכת הנהגת העיר: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יי כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם', וכאן גם חז"ל דרשו בדומה (ראה בהמשך הסעיף). מאידך, סיפורי המלכים רווים בתיאורים של אויבים (ואף כשטנים) כעונשים על אי-שמירת התורה והמצוות של המלכים, והדבר מקביל (בהיפוך) לפרט: 'בִּרְצוֹת יי דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ' (משלי טז' 7).
[67] מכילתא דרבי ישמעאל פא' (על שמות יב' 31): "מלמד שמשה חלק כבוד למלכות. וכן הקב"ה אמר לו, חלוק כבוד למלכות. שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל פרעה. צום לחלוק כבוד למלכות. (שכן) [וכן] מצינו ביוסף שחלק כבוד למלכות, שנאמר אלהים יענה את שלום פרעה (בראשית מא). וכן יעקב חלק כבוד למלכות, שנאמר ויתחזק ישראל וישב על המטה (שם מח) וכן אליהו חלק כבוד למלכות, שנאמר וישנס מתניו וירץ (לקראת) [לפני] אחאב. וכן חנניה מישאל ועזריה חלקו כבוד למלכות שנאמר, באדין (נפקין שדרך מישך וגו' (דניאל ג) כד) קרב נבוכדנצר לתרע אתון נורא ענה ואמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו. וכן דניאל חלק כבוד למלכות, שנאמר וכמקרביה לגובא לדניאל בקל עציב זעיק וגו' אדין דניאל עם מלכא וגו' (שם י)
[68] חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה'י יג' 353-355), הצטרפו למלחמתו של ינאי נגד תלמי לתירוס.
[69] ואכן למשל בעניין מחצית השקל ישו הורה לתלמידו לשלם (אם כי בדרך נס), ומאידך אין אמירות ממלכתיות מפורשות לגבי כבוד ונגד מרד.
[70] זאת כנראה בפרשנות ויישום מורחב למנהיג שנבחר ע"י העם/רומאים, כי לפי במדבר א' הנשיא נבחר ע"י ה', וכך גם על המלך נאמר "אשר יבחר ה' אלהיך בו".
[71] 'וככלות] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[71] תכלינה] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל] (4Q248 שורות 10-9); 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (ממ”ת א' 6, פרק ג' – גמול המצוות, 21 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211]). דברים אלו תלויים כמובן בתיארוך, וכאן מוצע לפי: לוי, הרכבת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים.
[72] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית, ולסגנון שיקגו (או טורביאן).
סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות (תנ"ך ומגילות) הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו; מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ. משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ללא ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, עמוד ב' צוין כ-II; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות או למילה שאולה.
[73] מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה בְּשַׁלַּח פָּרָשָׁה ו' (שמות טו' 7); ספרי דברים (לב' 41) פרשת האזינו פיסקא שלא' מציין לשנוא את המינים חסרי האמונה.
כניסות: 24886